אני לא יכולה לומר לך שאני מתבלבלת קצת, לפעמים. בין מה שאנחנו למה שלא יכולים להיות. הרי בכל השאר, אנחנו יכולים הכל. גם, ובעיקר, את מה שאסור.
אני אסורה לך, ואתה אסור לי. ושנינו אסירים של מותר וצריך. רק שמצאנו פתח, ועכשיו אנחנו חופרים בו, כמו שהיד שלך חופרת בי נחלים של תשוקה. כמו המילים, אלפי מילים, שעוברות לנו בין האצבעות 24/7.
רק שפתאום באמצע זיון פוער חורים, אני מדמיינת אותך יושב איתי בבית קפה. סתם ככה, באמצע היום. אנשים עוברים, החיים עוברים, אבל אנחנו נשארים לחייך אחד לשנייה. כאילו שזה בסדר, הכל, ותמיד יהיה. כאילו שאפשר.
אני רוצה שתכאיב לי עד בכי, ותישאר לישון לידי בסוף. ככה, עם כל הזרע והדמעות והחיים. עם נחירות ומושבי אסלה מורמים.
אתה אומר שמתישהו כן, לקצת, לרגע. אי בודד בלב ים של צורך. חוף מבטחים לסירות סחופות געגוע. ואני, טבועת רצונות, ממתינה לך על צוקים חדים של כנות.
בפנטזיה הזאת אין אושר ועושר. גם לא שמלה לבנה. אבל אני אחכה לך, בחולצה לבנה צמודה ובלי תחתונים. עד שתבוא. עד שתלך.
------
י.נ
