וידוי כואב. על ערב שישי, על בדידות גדולה. והכל נאה על פניו בסדר. את תמיד מחייכת, תמיד נראית כאילו העולם בידייך. על פניו יש לך הכל. אפילו הגרוש שלך טוב איתך. אין לך מלחמות עם אף אחד. כך זה נראה. אבל את... נלחמת יום יום בבדידות התהומית שלך. מנסה להכיר חברים, אפילו לכוס קפה, לשיחה טובה. אבל את לא מצליחה. את גם הורסת כל קשר שיש לך, בלי כוונה. כי את אמיתית כזו, לא יודעת לשחק את המשחק. רק הרגע הציעו לך טבעת ואת מהפחד הרסת הכל. על פניו, את נראית בסדר.אף אחד לא יודע, אף אחד לא יידע, שאת נלחמת כל יום להיות בקרבת אנשים. שאיבדת את האמון בכל. שהעבר שלך חירף נפשך. שהצלקות נחרטו על כל מקום בגופך. את מוצאת נחמה בבדסמ לפעמים. מחפשת מקום טוב להיות בו. אולי אפילו מישהו שיבין כמה את בודדה. את תמיד טוטאלית. ניצלו אותך גם כאן. בעולם האדום שחור הזה. בכל זאת, את נשארת בתוך הדפים, קוראת וכותבת, מנסה להפיג את הבדידות. ערב שישי.
הרסתי הכל. שוב לבד.
עייפתי.
מרגישה כלום. צל אישה.
מי בכלל קורא כאן? זה הרי לא וידוי סקסי, לא וידוי מרגש, סתם עוד אחת בודדה. אבל אני כותבת, אולי זה קצת ישחרר
על פניו.
------
אני
