שחתך ממני עכשיו בבת אחת, ובפעם השניה (אחרי שבפעם הקודמת חזר תוך שבוע על הברכיים), ובאותו האופן:
שוב יש משהו שמכאיב קצת בניסוח שלך. ברב משמעותיות שלו, שנורא מפתה את המוח שלי, עם הנטיות האופטימיות תמיד, לחשוב על ה"אז אני חושב שאלך לי" המסוייג כ"אולי הוא מתכוון שהוא יילך לו לעכשיו או אפילו יילך לו להערב, לא לתמיד", לפרש את ה"אבל אוליאוליאולי זהבסדר" כאילו זה חייב להגיד שאתה בעצם עושה עכשיו משהו פחות מכאיב מלחתוך ממני שוב באופן חד צדדי, בלי ההסברים הלפחות קצת מפורטים יותר שאתה *יודע* שאני צריכה ובלי שום אפשרות מצידי למענה או שיחה.
אבל כנראה שזה בדיוק מה שאתה עושה, שוב, אפילו שרק לפני שבוע הבטחת לי שלא. שאם תצטרך ללכת ממני שוב, ואפילו לתמיד, לא תעשה את זה ככה.
אז כן, זה פוגע כשזה נעשה *ככה* ואני כועסת, אבל אני בעיקר עצובה. אתה אמור כבר להבין שאיתי לא יצליח הרעיון המטומטם הזה של לנסות להכעיס אותי מספיק כדי שאני *ארצה* שתלך. לא עובד ולא יעבוד.
אני בחיים לא אנסה להשאיר אותך בכוח ואתה יודע את זה. אני בחיים לא אנסה לשכנע אותך להישאר ולהסתיר מאשתך אם זה לא בא ממך.
אז פשוט - ולא באיזה ניסוח מתחמק של אממ כזה אולי - פשוט מגיע לי יותר. ואם אין לך כוונות לתת לי את המינימום שמגיע לי, שזה לקרוא במהלך היום את מה שכתבתי כאן ואשכרה לענות, אז אתה באמת סתם פחדן. ואני לא מרשה לך אפילו לקחת את זה ולהתבוסס בשנאה עצמית ורחמים עצמיים להנאתך, כי לא מגיע לך. אתה פשוט חייב לי את זכות התגובה, וזכות ההקשבה לתגובה. וזה שאתה כנראה לא מתכוון לתת לי את המינימום הזה לא עושה אותו מגיע לי פחות.
אני (אולי בניגוד אליך) לא ילדה ויודעת בדיוק מה אני עושה כשאני מתעסקת עם גברים נשואים (שבאו אליי, בידיעה ובהבנה של מה שהם עושים, מעצמם). אני יודעת מה יכולות להיות ההשלכות. אני מוכנה להתמודד עם הפרידה ועם אי ההתאפשרות של ההמשך של משהו שכבר התחיל נהדר, ונכנס לי כבר עמוק ללב ולא רק לכוס, אבל זה לא אומר שלא מגיעה לי ההגינות המינימלית.
והקפה בכלל מר לי מדי הבוקר רק עם איזה כלום חלב כי זה כל מה שנשאר ואף אחד מאיתנו פה בבית לא קנה עוד קרטון אתמול, וזה בעצם מאוד סימבולי.
ובעצם אני אתקן את הניסוח שפתחתי איתו: זה מכאיב אפילו יותר מקצת. זה מכאיב אפילו מאוד. ההבנה הכנראה סבירה שאתה אפילו לא מתכוון לקרוא את זה כנראה, בפחדנותך, ואפילו לא לענות לי ולא לאפשר לי מינימום של קלוז'ר. אז זה כואב, שתדע (כלומר שלא תדע, כי כנראה אפילו לא תקרא, בנזונה (למה הקללות שיוצאות מהלב בתרבות שלנו תמיד יוצאות נגד אמא. תדמיין שזה כוון לאבא). זהו).
------
ת'
