(וקודם כל תגובה קצרה לכל אותם המגיבים שקראו את הסיטואציה לא נכון בכלל, אבל זה לא באמת מפתיע כשאין לכם הקשר. כל אחד פשוט ממקם את הסיטואציה בתוך הקשר שקרוב לליבו, ורובכם פיספסתם בגדול את ההקשר האמיתי.
אז קודם כל תדעו שבניגוד למה שחלקכם חשבתם משום מה, ברור שקודם כל כתבתי את הדברים ישירות אליו. רק מיד אחר כך מתוך מרירות ומתוך זה שהייתי בטוחה באותו רגע, בגלל הניסוח הקלוקל שלו ובגלל הפעם הקודמת שבה זה קרה, שהוא ברח וזהו ולא יקרא אותם בכלל ולא יגיב, שלחתי את אותם הדברים גם לפה. אבל בסוף תוך זמן לא ארוך התבדיתי, כי הוא כן קרא וכן הגיב וכן
היה בסדר וכן נתן לי את הקלוז'ר שהייתי צריכה).
ועכשיו אליך. אני סתם רוצה להגיד שממש לא שכחתי אותך, וממש לא המשכתי הלאה בקלילות וזהו. כלומר, כן המשכתי הלאה, ואני בסדר, אבל לא בקלילות וממש בלי לשכוח אותך.
אני מרמה עכשיו, כי הרי הבטחתי שלא אדבר איתך יותר, כי אנחנו לא יכולים לעבור להיות סתם חברים ואני לא חושבת שתיתכן בינינו תקשורת בלי פן מיני/רומנטי. אבל אני מרשה לעצמי לרמות משתי סיבות:
א. אני לא בטוחה שאתה קורא את הבלוג הזה בכלל, את "תא וידויים". לא דיברנו עליו אף פעם.
ב. אתה זה שהתחלת לרמות בזה שלא רק שאתה ממשיך לקרוא אותי, אלא גם ממשיך להשאיר עקבות. חלקם גלויים ובוטים יותר, בדמות לייקים לפוסטים עצמם, וחלקם נחבאים יותר - בדמות לייק לאיזו תת תגובה של מישהי אחרת, למשל. אבל אני רואה הכל ויודעת שאתה ממשיך לקרוא כל מילה שלי.
ואני לא יכולה להחזיר בלעשות לך לייקים בחזרה, כי אין על מה. אתה לא כותב פה כלום. רק מציץ מהצללים. אני לא יכולה לסמן ולאותת לך שלא שכחתי כמו שאתה לא מפסיק לסמן ולאותת לי.
ואז אני מתחילה לפחד שאולי אתה חושב שזהו, נשכחת ככה בקלות, זיכרך פשוט נמחה. ואני לא רוצה שתחשוב על עצמך דברים כאלה. אם יש משהו שאני שונאת זה מצג השווא שהרבה אנשים נוטים לייצר אחרי פרידות - להוכיח שהם המשיכו הלאה, להעלות תמונות ופוסטים על אחרים בכוונה, ודווקא מתוך זה שהם לא המשיכו הלאה בכלל.
אני בכלל לא מנסה לעשות את זה. אני מעלה תמונות כי אני מעלה תמונות, וכותבת על אחרים כי יש גם אחרים, אבל לא כדי לגרום לך לחשוב שנעלמת מהראש שלי. לא נעלמת. אתה שם מאוד. אני מתגעגעת אליך, אתה חסר לי. אני מצרה על המציאות שחייבה אותנו להפסיק את הקשר הזה.
יש איזו קונבנציה מטופשת כאן, מחשבה לפיה לשולטות קל למצוא פה נשלטים. זה... פשוט לא נכון. כלומר, סתם נשלטים אקראיים קל למצוא, ברור, אבל כאלה שממש שווים משהו וממש מצליחים להיכנס עמוק ולתת לך להיכנס עמוק - זה לא נפוץ בכלל. זה נדיר. והיה לנו את זה. לתקופה קצרה מדי אבל משמעותית, היה לנו את זה. ועכשיו את *זה* אין לי יותר, וזה חסר לי. אתה חסר לי. אני מקבלת את זה, לא מנסה לשנות את זה, לא מנסה להחזיר אותך, אבל לא רוצה שתחשוב בטעות שאתה לא חסר. כי אתה כן. תזכור שאתה שווה ממש המון, טוב? כי אני יודעת שלפעמים זה משהו שאתה נוטה לשכוח.
ואני לא יודעת אם אני יותר רוצה שהמציאות תהיה כזו שבה אתה עוקב אחרי הבלוג הזה, או כזו שבה אתה לא קורא בו בכלל.
------
ת'
