אף אחד לא יודע שבעצם לא נפרדנו מעולם. רק הפרדנו מגורים. מצד אחד אני לא רוצה לחזור אל הצללים: נקשרתי למשפחה שלך, לחברים שלך... התרגלתי לבית המואר שלך. מתרגלים מהר לטוב.
בערב החג בכיתי ולא יכולתי להירגע. סיפרתי לך את זה, אבל לא סיפרתי למה באמת. אני לא רוצה לחגוג חגים בלעדיך. אני לא רוצה לישון בלעדיך. אני לא רוצה לשקר למשפחה שלי, ואני לא רוצה להתבייש שאנחנו יחד.
הדברים הקטנים יכולים לשבור אותי. ידעת שלגעגוע יש תחושה כמו של סלע עצום שמתנגש בעוצמה בחזה? אני מתגעגעת לצליל של המפתח בדלת, הצעדים של הכלבה, הרוח הנעימה מהמרפסת, האורות שרואים בלילה ועוד המון דברים. אני יודעת שיותר טוב לי כאן, בעיר הגדולה, עם המשפחה. כולם שלמים ומאושרים - חוץ ממני. אני מתגעגעת אלינו, וברור לי שזה בלתי הפיך.
נראה לי שלעולם לא אהיה שלמה באמת: אם אני איתך, אני בלי הילדים. אם אני עם הילדים, אני לא איתך. אני אמא שלהם, אבל אני גם בן אדם בזכות עצמי. לאחרונה הדיסוננס הזה קשה מנשוא.
כשאני אומרת שאני רוצה אותך, אתה אומר שאתה כאן. אבל אתה שם... וכמו במערכון של רחוב סומסום, אני רוצה להיות שם. אבל אני כאן. כל פעם מחדש. איזה עול. אני מרגישה כמו הרקולס! רק שבניגוד אליו, אני לא כזו חזקה. די נגמר לי הכוח. הייתי מבקשת שתבוא לקחת אותי מפה, אבל אם אלך איתך, אתגעגע לילדים. מעגל האימה. זין.
לא יעזור, כמה שאסתכל על אחרים, שווים ומופלאים - הם לא אתה. כבודם במקומו מונח וזה הכל.
------
מתעתעת
