יש לי חיבה ללבני נשים, אולי בעצם, הרבה יותר מחיבה. אני זוכר את עצמי בגיל 11-12 מדפדף במגזינים של סבתא שלי. לא הבנתי מה כתוב שם (למיטב זכרוני הכל היה כתוב בצרפתית) ותמיד נעצרתי בפרסומות ללבני נשים. הדוגמניות היו יותר מלאות ממה שאנחנו רגילים, נשיות ויפות אבל תשומת הלב שלי התרכזה בקישוטים שעל הביגוד, בצבעוניות, בבד המבריק. ירדתי לרזולוציות של החיבור בין הביריות לגרביונים, לתחרה, לעיטורים. הייתי שוקע לפרטי פרטים וחושב לעצמי שזה ממש לא הוגן, שלבנים אין כאלה תחתונים, רק בוקסרים משעממים ולא נעימים .
זמן קצר לאחר מכן, התחלתי לחטט לאמא שלי בארון ולמדוד תחתונים, גרביונים, חזיות היו מורכבות מדי בשבילי, חלוק סטאן פרחוני. מצד אחד, הייתי מסתכל על עצמי ומרגיש הכי יפה (בגיל הזה, המילה סקסי, לא היתה בלקסיקון שלי בכלל) ומצד שני התביישתי כלכך שיש לי משיכה לפרטי לבוש נשיים.
אני אוהב כלכך את נקודת המפגש של הגבריות הנשיות. אני אוהב את החיבור בין החספוס והנוקשות הגברית עם העדינות והרוגע הנשית. לקחו לי שנים להגיע לנקודת המפגש הזאת ולהבין שזה בסדר להיות גבר שמודה לנשיות שלו ונותן לזה ביטוי. זה בסדר להיות גבר אחר, רגיש, עדין.
מעניין כמה גברים כאלה יש כאן ובכלל... השמיעו קול
------
שרף אורנים