הכלוב הסודי

עבר שבוע. אני מרגישה כאילו עברו שנים. ומה עוד עבר? אני, אני עברתי הלאה.
איך אפשר לעבור הלאה כל כך מהר? אז מסתבר שאפשר.
זה לא אומר ששכחתי. להיפך: אני זוכרת המון!! אני מתגעגעת לנוף מהמרפסת שלך, לכלבה, לריח של המצעים, לקפה שאתה מכין, לרחשי העיר, לשכנים, לקפה השכונתי...לדברים שמעולם לא ידעתי שאפשר להתגעגע.
גם לזוגיות שלנו אני מתגעגעת. זה לא סוד, אהבתי אותך נורא. סלחתי על המון דברים, אבל ברגע שחציתי סף מסוים של תובנות לפני כחודש וחצי, פתאום הבנתי שכמה שאני מתגעגעת אליך, כבר שכחתי מי אני. בעצם איבדתי את עצמי אחרי חודש מהיכרותנו. לאט לאט ויתרתי, ומרצוני החופשי, על דברים שמילאו את עולמי. פתאום, בזמן האחרון, הבנתי שאני מתגעגעת לכל מה שהשלכתי הצידה. הכל הושלך כי אתה פשוט היית קודם לכל בסדר העדיפויות שלי. וזה בסדר... לפחות אז זה היה בסדר.
ועכשיו, אחרי שחזרתי לעצמי מעט, אחרי שאני מתחזקת ומשקיעה בעצמי, עדיין יש דרך ארוכה לפניי. אבל בחיים כמו בחיים, מה שעובד לי הכי טוב זה מטרות. בעוד 4 חודשים יש מרתון תל אביב, אז יש למה להתאמן. ויש פילאטיס ויוגה. ויש עוד עיסוקים נהדרים ויש גם אחד חדש ונחמד.
וכן, הלב עוד לא מבין לחלוטין מה זה הדבר החדש הזה שעובר עליו... לכו תסבירו ללב החבוט שלי שזה בסדר, וזו הקלילות שמרגישים אחרי שמורידים כמה עשרות קילוגרמים של אוויל משריש.