הכלוב הסודי

הידיים שלי אוחזות בטבעת שמעלי. אני מרגיש את הזיעה מחליקה במורד גבי, וחושב.
חושב עליך, חושב על הכאב, חושב על העונג.
ונזכר. נזכר בפעם ההיא, בפעם האחרת, בחוסר הרגישות, בריקנות, באינסטינקט, באגרסיות, בזעם, בכוח הטהור, raw, savage, fury.
הרבה כותבים בהרבה סצינות עשו את זה כל כך הרבה יותר טוב ממני, והלב שלי, הנפש שלי, צורחת. מבפנים.
הפלוגר נוחת בעדינות על הגב שלי.
מעקצץ, מדגדג, נעים.
אני אוחז בחיה שבפנים, נושם עמוק, חורק שינים, ואומר -"עוד". ועוד מגיע. ברכות. בליטוף.
-"חזק יותר".
הקצוות מתחילות לחרוך את הבשר, הזנבות לפצוע את העור. פרקי האצבעות שלי מלבינים, ואני נלחם בעצמי לא לתלוש את הפאקינג טבעת מהקיר.
אני מוצא את עצמי נוהם, בצורת בלתי נשלטת.
את מתחילה להסתובב, לפנות אלי.
"לא"-אני אומר. רק מאחור. רק עם השוט.
אל. שלא תראי אותי ככה. לא ככה.
זעם טהור."חזק יותר" - אני אומר לה.
ועם כל הצלפה, כל דקירת כאב, כל גל של עונג, אני צורח מבפנים חזק יותר, ויותר, כמו משוגע, כמו על קצה צוק, כמו התחושה של אז כשראיתי. כשחוויתי. כשהייתי.
ואני משחרר.

אחר כך, במקלחת, בין הדמעות לסבון , אחר כך על המיטה, בשכבה שבין הקרם, לגופיה, בידיעה שאת הימים הקרובים כדאי לי לישון על הבטן,
שם, אני מצליח להרדם. ושקט.