המצלמה על 9 מילימטר.
וכמו חריקת שריטה של תקליט ויניל ישן בסרט של טרנטינו,
המציאות מקבלת עוד layer של שחור לבן סוריאליסטי ב imposed סופר פוזיציה.
אני עדיין הולך ברחוב. אני עדיין מחייך. אני עדיין נושם, וסופר בראש תוך כדי..
5 דברים לראות, 4 דברים לגעת, 3 דברים להקשיב, 2 דברים להריח, דבר אחד לטעום.
הצבע לאט לאט חוזר לעולם. כמו גם השליטה, הנשימה, ועוד כמה דברים.
הם קראו לזה "תרפיה". כמו גם לכדורים, ולאיגרוף, ו.. למה לא בעצם.
פאסט פורוורד לכמה זמן, ואני מעליך.
את על 4, ואני חודר אותך. בועל. לוקח. מזיין אותך. בחושניות, בחייתיות.
פורק לתוכך זעם מדוד מתוך שכרון של פרומונים, אני מכניע אותך,
ראש מוצמד למיטה, אגן גבוה, זיעה מחליקה בין שנינו ו.. שריטה של תקליט.
השדיים שלך, קימורי האגן, שקע הכתף, השיער הרטוב מזיעה שלך, הצוואר שלך..
היד שלי מתהדקת על שיפולי האגן שלך, מחליקה בעוצמה אל כלוב הצלעות שלך, אל בית החזה,
האצבעות שלי חופרות בסימנים כחולים/סגולים, עוברות צלע, צלע..
אני דופק אותך כמו חיה, וחסרים לי שניים.
אני מזדקף מעט, יד אחד משאירה עליך שובל שריטות ציפורניים לכיוון עמוד השדרה (רק עוד אחד),
והשניה ננעלת על אחת השכמות שלך.
אני מרגיש, שאת מרגישה, את האגודל שלי שוקעים לתוך השכמה שלך.
אני מרגיש כאילו מישהו מזפזפ לי במוח תמונות סטילס במהירות של 225 פריימים לשניה.
שקופיות, כמו של מטול ישן מפעם, כמו מ, כמו של, כמו ווייטנאם, של פעם.
רק ש.. זה לא באמת. וזה לא ויאנטם. וזה לא סרט.
אני שומע אותך גונחת, ספק כאב, ספק הנאה, אבל הגוף שלך מתמסר אלי, מסמן לי שזה בסדר, שאפשר. עוד. אני מקשיב, ושומע את המיטה חורקת, בלחישה. אני שומע את צלילי הגוף שלי, נחבט בשלך,
עור רטוב, על עור, בשר על..
ושוב השקופיות. הפעם דמות בסיגר מראה לי זוועות מלחמה מאפוקליפסה עכשיו. עוברת עליהם אחד, אחד.
אבל זה לא משם, נראה לי. אני חושב שאני מכיר את הסימטא ההיא. מאיפשהו. ממתישהו.
הייתי שם פעם. נראה לי.
בשר. איזה טריגר מעניין. סטייקים?
אני עוצם עיניים, מרגיש את הקצה נבנה בתוכי, את הפיצוץ, את האקסטזה,
אני עוצם עיניים, ושואף מלוא הריאות את ריח הסקס שבאויר, את הריח שלך,
של הזיעה שלך, של הכוס שלך, של הזיעה שלי, של.. זה יותר משני דברים.
ולפני שאני בכלל.. , השיניים שלי ננעצות לך בטרפז.
שקט.
התמונה קופאת לרגע.
אני מעליך, השיניים נעוצות בך כמו באפלו שכרגע הוכנע ע"י לביאה.
אני לא לגמרי סגור על זה אם אלו סימני דם, (כאילו, מהנשיכה(!?)) או שזה המוח שלי משליך. משלים.
סאעמק עם הפריימים האלו. אבל (נראה לי ש)הסימנים ישארו שם לתקופה.
המבט המופתע, הכואב, הקפוא שלך.
מבט ההבנה שלי, הצער, חוסר האונים.
אני גומר.
את בוכה.
אני בוכה.
אני מצטער.
זה בסדר את אומרת לי, ומחבקת.
אבל זה לא.
ושניינו יודעים שזה לא.
