לא באמת זוכרת את האנאלי הראשון שלי.
הייתי ממש צעירה.
הרבה לפני "הפעם הראשונה" שלי. שסתם הייתה ממש גרועה.כי אז כבר ידעתי לגמור חזק מהזין שלו בתחת שלי.
אני זוכרת רק אותי עם הראש ברצפה והתחת למעלה. לפעמים יום אחרי יום אחרי יום, בוקר, ערב, עמוק, עם לוב, בלי לוב, מייללת, בוכה, מתחננת, צועקת, גומרת.
ככה שלוש שנים.
מי זוכר בכלל את הפעם הראשונה.
אפילו לא זכורה לי איזו פעם אחת מיוחדת.
רק מין זיכרון גנרי שחוזר על עצמו.
אני זוכרת את הבכי בשירותים. עם הדם. כאב ופחד. כי עוד כמה שעות אני אהיה שוב עם הראש צמוד לרצפה והתחת למעלה וזה יכאב אפילו יותר.
ואני רק רציתי להיות שם. לא אכפת היה לי איך. ואתה, לא נהנית רק כשכאב לי, היית צריך לראות אותי סובלת באמת. רק אז היית מצליח לגמור.
גם נהנית לראות גומרת.
אבל רק מכאב. מחינוך. התניות, עונשים, התנזרות, אוננות, יכולת להמציא מחדש את הספר.
עד היום אני לא קוראת בשום מקום על חלק מהדברים שהעברת אותי.
וכשהייתי מושלמת! סוף סוף מושלמת! שחררת אותי.
אמרת לי ללכת ולהיות אישה אמיצה וחזקה.
אז הלכתי.
הפכתי לאישה חזקה ואמיצה.
כל כך חזקה ואמיצה, כזו שלא חשבתי שאהייה אי פעם. וכשאני מתגעגעת אליך, זה לכואב.
לסטירות שגרמו לי לבכות. לאנאלי שהייתי מפחדת ממנו. ולרטוב בין הרגליים שהכאב שלך היה גורם לי.
אפילו למדתי לגמור בלי כואב. סתם זין. היית מאמין?
אבל בפנטזיות שלי אני תמיד בוכה וזה תמיד כואב.
------
א"ש
