היה נעים לברוח איתך, גם אם לא ברחתי אליך ולא ברחתי ממני, עדיין הגענו לאנשהוא, והיה לנו טוב.
איבדתי אמון בך, לכן אין סיכוי שאחזור, אפילו שאתה סוג של סיכוי אחרון לחופש כלוא.
אני בוגדת ששונאת בוגדים. לא מסוגלת לשמוע כבר "לא אמרתי לה אבל היא בטוח יודעת". אתם אנשים חרא, ונכון שגם אני, רק שאני לא רוצה להיות, לא רוצה לחפש בכוונה תחילה.
אתה היית מוות ברשלנות, טעות אנוש, פשע של תשוקה, אי שפיות זמנית. אני בוגדת אבל לא רוצה להיות, הייתי שלך ולא יכולה להיות, ובסופו של יום אני שום דבר.
בסוף ממש הזכרת לי אותו, את זה שהיה לפניך מזמן, עוד אגואיסט שקרן ומניפולטיבי שגרם לי להאמין שככה זה יחסי שליטה. אני בעיקר חשבתי כמה אני טיפשה, ליפול באותו בור פעמיים, רק שאתה היית בור עם הסוואות מוצלחות במיוחד, ואני הייתי ילדה מאוהבת.
אף אחד מכם לא ילמד לקח, לא ידע להנות מכל הדברים הנפלאים שהוא מקבל, לא יצליח להיפתח באמת מבלי לשים על עצמו מגננות של כוח עיוור. אתם הטיפשים, כי אתם לא רואים כמה אתם מפסידים. גם כשהולכות ממכם, אתם תקועים על כמה הן היו לא בסדר, ולא רואים את התחת השקרן של עצמכם, אלה שאמורים להיות חזקים, אחראים, מכוונים.
מאחלת לך שתצטער על זה בכל יום בחייך, ושאף פעם לא תמצא עוד מטומטמת שתתאהב בך ותתן בך אמון, אבל אני דיי בטוחה שתמצא, כמו שההוא מצא, כמו שכולם. כי ככה העולם, מעגל הטיפשות. אחת תלך, תבוא אחרת.
אולי בגלל זה פחות אכפת לכם לאבד, ואתם לא יודעים לשמור על מה שטוב. לא יודעים להגיד "סליחה, טעיתי, עכשיו אתקן".
כמה קל לצוד בעדר של טיפשות מאוהבות שמחכות למי שלא קיים, מציירות מעגלים של אמון בחול טובעני.
------
לאה אני מרוב ערות
