לפעמים אני לא מבינה מה אני רוצה ממנו. מה אני רוצה מעצמי או בכלל למה אני פה.
אנחנו נשואים כל אחד ועולמו. אנחנו יחד כמעט שלוש שנים. הכרנו פה בכלוב ואז גילינו שהילדים שלנו לומדים באותו בית ספר. הפגישות איתו הפכו לצפופות עם הזמן.
בבוקר אני מחכה לפגוש את העיניים שלו מבעד לרכב כשהוא מוריד את הבן שלו בבית הספר. מעולם לא העזנו לתקשר כשהילדים סביבנו. אבל הוא שם. הוא כל הזמן שם.
אני שואלת אותו שוב ושוב מה הוא רוצה ממני כשאני מתכוונת בכלל לשאול את עצמי מה אני רוצה ממנו, למה אני איתו או פה. אין לי תשובה טובה. הוא חוזר על אותה תשובה כשאני לא מוצאת את התשובה בתוך עצמי. אני לא מחפשת את מה שהוא מחפש, אולי כן ואני לא יודעת?. יכול להיות שאני לא מאמינה לו, שהוא נותן לי מספיק סיבות לא להאמין
עשיתי טעות, חיפשתי אותו ואת המשפחה שלו מחוץ לאתר הזה. מצאתי והזדעזעתי.
קיבלתי רגליים קרות. התחלחלתי מעצמי. הבנתי שמה שהוא מספר לי או לפחות מה שבניתי לעצמי בראש לא באמת קורה במציאות.
האמת? אין לי מושג למה התהפכתי ככה.
אולי ניפוץ האשלייה, או שהדברים קיבלו פנים
ואולי אני מבינה שאני באמצע נפילה במדרון חלק במיוחד וזו הנקודה שבה אני צריכה לרדת. רגע לפני ההתרסקות? או שהגזמתי. פשוט הגזמתי בשוטטות הזאת פה.
ולמה אני כותבת את זה?
הרי לא באמת אקשיב לתגובות שלכם עד כמה הבאתי על עצמי כי אני נשואה ועל הבלה בלה בלה שלכם על נשואים.
עשו טובה וותרו על הערות צדקניות.
------
נזירה בוגדנית
