אי אפשר להסניף מספיק זמן צוואר של גבר אהוב. להיות מוחזקת בחיבוק שלו, כשהידיים הרכות והיציבות שלו עוברות עלייך בליטופים. הוא לא יודע עדיין אבל את כבר החלטת, קודם בראש ואחר כך בלב, שלפעם הבאה כבר לא תחזרי. יום אחד כשהרוח פתאום תיהיה חמה או תראי את השקיעה צובעת הכל בכתום את תיזכרי. תעצרי לרגע את הנשימה ותצטמררי ממש כאילו הוא לצידך, עם הקמטים בזוויות העיניים. את תתגעגעי יותר ממה שאפשר להתגעגע. לפעמים תחשבי מה הוא היה אומר, בדיחה טיפשית שחבל שהוא לא כאן לספר לו, איזו עצה היה מביא לך, איזה מכות היה מביא לך. את מסניפה את הצוואר שלו כאן ועכשיו ומחייכת אליו חיוך גדול. אולי הוא מזהה את השבר הזה בעינים שלך. אולי החיוך הגדול מסנוור אותו. את אומרת לו שאת אוהבת אותו הכי בעולם וכבר חייבת חייבת ללכת. אל הגבר האחר שמחכה לך בבית. בבית שלכם. אולי יום אחד הבית ההוא כבר לא יספיק לך. האמת שאולי כבר היום. אבל החיים גדולים אפילו מהידיים הכי רכות ויציבות שהחזיקו בך אי פעם. את רוצה לבלוע את כולו כשאת עוברת את המרחק ממנו אל המכונית שלך. את חוגרת ואת מניעה. בחנייה בבית את שולחת לו את ההודעה שכתבת מראש. זאת שמתנצלת שלא נתת לו להיפרד גם. שלא יכלת אחרת. שהוא הדבר הכי נקי וטוב ויפה שהיה לך ואת תחיי את הרגעים ביניכם כל יום וכל לילה. אבל את לא שלו יותר. את תמחקי הכל ואפילו תחסמי. תכבי את האוטו ותיכנסי הביתה בלי להביט לאחור. עדיף החמצות מפוארות מבתים מפורקים.
לפני שנתיים. 30 במרץ 2022 בשעה 13:04
