אני דווקא בסדר. שוב צוחקת, ממלאה את החלל בדברים שעושים לי טוב. אפילו יוצאת פה ושם, וניל כי כך לא שייך למה שהיה אתך.
מסתגלת בלעדיך, בסך הכל כך הרגלת אותי. ממשיכה לחיות לאחר שלא חשבתי שאפשרי ולאחר שפיזית הצער כמעט הרג אותי.
אבל עמוק בפנים אני יודעת שזה לא הדבר האמיתי. הדבר האמיתי זה המוח שלך, הזין שלך והשעות הקטנות בהן הטירוף שלך פתח את הדלתות של ארץ הנפלאות ושל הגהנום יחד. הדבר האמיתי זה העולם הדמיוני האין סופי שלך, על ההזיות והדלוזיות, והחיים שם תחת שליטתך הם החיים היחידים שאני רוצה.
אפשר לשאול איך יכול להיות שאחרי כל מה שהיה וכל מה שהבנתי בדרך, אני עדיין מכבדת ומעריצה אותך כמו ביום הראשון ולפעמים יותר?
כי ליד כל ההתעללויות, ההשפלות, הסיפורים וההיעלמויות, ליד הרמיסות והאכזריות והפגיעות הנפשיות האנושות, נתת לי את הכבוד הכי גדול שיכול להיות.
אמת דיברת בהתחלה ובכך נתת לי אפשרות לבחור ולהבין לפחות את ראשית כללי המשחק, גם אם לא ניתן היה לצפות לכל מה שקרה אחר כך. כמו שאמרתי לך פעם, גם לאושוויץ לא האמינו עד שראו.
אמרת שאתה לא מאוהב בי. אמרת שאתה סדיסט ונהנה מכל סוג של כאב, פיזי ונפשי. שאלת מה אני עושה אתך אם אני לא דפוקה. הזהרת ונתת אפשרות לברוח כל עוד נפשי בי.
אבל לא רציתי לברוח וכבר אחרי שיחת הטלפון הראשונה ועוד לפני שנפגשנו נפשי כבר לא היה בי.
וגם, רציתי להכיר גהנום. קורבן. רציתי שתנצל, שתשתמש, שתשפיל ושתכאיב. כך עשית עם התחכום והרגישות המאפשרים לך פגיעות כלכך מדויקות. איך אני יכולה לבוא אליך בטענות בעוד שאתה היית כל מה שרציתי והרבה יותר, בעוד שהיית כל מה שאמרת והרבה יותר.
את הכבוד הזה של האמת היא לא נתנה לי ולכן לה אני כבר לא יכולה לסלוח.
ובכל זאת, אם זה מה שהיית רוצה, הייתי באה להזדיין איתה תחת עיניך. ואף נהנית מזה. רק בלי לבוש של חברות וקרבה ואהבה. כי אין, משני הצדדים, ואני לא יודעת לזייף.
בשורה התחתונה אני לא מצטערת על דבר. רק אולי שאני כבר לא עומדת בזה. רק שהפעם יצר ההישרדות לקח פיקוד ומנע ממני עוד סיבוב אתך ואיתה.
וגם, כי אני לא צריכה להיות הגיונית, אני מצטערת שאתה לא מאוהב בי. אבל אין דבר המצליח להרוג את התקווה שאולי פעם משהו יהיה שונה. הראש יודע שלא, הלב והכוס מסרבים להבין.
אז אני מצרפת הודעה מלפני שנה וחצי, למרות הזמן ולמרות כל מה שהיה מאז, כל מילה במקום גם היום.
כי אין אחריך.
"אלוהים,
המחשבות על הזין שלך מעירות אותי בלילות.
אני זקוקה למרות, לכניעות, למכות.
אני צריכה להרגיש את הכוח שלך כאשר אתה סוטר וצובט ומחזיק, את העוצמות של הזעם כאשר אתה מכה, את הכאב החודר למקומות הכי עמוקים.
אני צריכה את הקול ואת הטעם ואת הריח ואת המוח ואת השטיח.
אני צריכה את המקום שלי, עם הכלבים שלך."
