ככה סתם בחנות בקניון. זיהיתי אותה מהפייסבוק שלו לא כי אנחנו חברים שם כי כמוהן הלכתי והסתכלתי שם פעם או עשרים. היא הייתה עם אחד הילדים שלהם והם חיפשו מתנה ככה זה נראה. יש לה שיער כהה והיא די רזה והיא די יפה. בטח יפה יותר מכל מי שהיה איתן מפה. אולי גם ממני. אני עמדתי שם במקום חנוקה. נשמתי נראה לי למרות שלא האמנתי שזכרתי איך. חשבתי על על אלו מכאן שהיו איתו עם הגבר הזה שעד לפני רגע ראיתי בו שולט שלי ועכשיו אישתו והילד שלו מולי והוא הבוגד שהוא והן ואני העוזרות שלו לבגידה. האחריות עליי ועליהן ועליו. הבן שלו שאני מכירה רק דרך סיפורים הצביע על משהו. ילד חכם עם אבא שמשאיר אצלו אלף שקרים ובעיות שהוא כבר מזהה בחושי הילד שלו למרות שאבא שלו מדחיק חזק ועמוק וגם אני. ואלו שהיו איתו מפה שחלקן אמהות כולל אני שתורמות ותרמנו ועוד נתרום לדפיקות שתיהיה בו בילד הזה. פתאום כבר לא הרגשתי איך הכל רטוב סוטה מחרמן. הרגשתי את השקרים, הבגידות, המצב הדפוק, חוסר האמינות. גועל מעצמי, מהן וממנו. גועל מהשקרים ומההסתרה ומהחיים הכאילו מושלמים ויפים ומחרמנים כשבאמת באמת עומד פה מולי ילד מתוק ואישה חייכנית שמגיעה לה אהבה כנות עומק ומגע ורטיבות וקשתות וכל הדברים האלו היפים שהוא כתב ואני וגם הקודמות שלו. נגעלתי כל כך מכולנו ומעצמי והיה רגע קצר שכמעט ניגשתי אליה כדי לספר לה הכל. אבל אני פחדנית עלובה ומגעילה בדיוק כמוהו אז לא סיפרתי לה. אולי היא מרגישה בעצמה אבל טובעת בין הילדים שלהם, השגרה, המירוץ. אולי היא לא מרגישה כי הוא שקרן מיומן כל כך. ומאז אני לא מצליחה לחזור לנשום. נגעלת ממנו ומהשקרים נגעלת מעצמי ומהתרומה שלי נגעלת מהקודמות שלו שלא נגעלות מעצמן. מי יסלח לנו מי.
לפני שנתיים. 24 במאי 2022 בשעה 3:52
