למה האהבה שאני מקבלת לא מספיקה לי? סופסוף אני מרגישה שהיא אמיתית ולא מזוייפת. אני מרגישה שדואגים לי ורואים אותי באמת. זו אולי אפילו הפעם הראשונה שאני מרגישה שייכת, אבל אני עדיין מרגישה ריקנות, אני לא מצליחה להיות מסופקת.
האם הבעיה בי? זה חור שלעולם לא יוכל להיסגר? או שזה בסך הכל רק חלק נוסף שנשאר לי למצוא?
כרגע אני חושבת שזה בעיקר בגללו. ברגע הייתה לי משיכה אליו מאפס למאה, היה בי (ועדיין קיים) הרצון לתת לו ממני, להראות לו אהבה ושמגיע לו הכל. אבל נשאר לי סימן שאלה גדול ״מה הוא חושב עלי? מה הוא מרגיש כלפי?״
הוא כבר המשיך הלאה ואין לי מושג מה הוא ראה בי אם בכלל… זו הייתה אשמתי שמשהו התפספס כי לא פעלתי בזמן, או שפשוט לא היה סיכוי מההתחלה?
אבל אולי בכלל נמשכתי רק לרעיון עצמו שהוא מעוניין לתת ולהעניק מעצמו וקיוויתי שזו תהיה אני, ועכשיו כשהוא נותן את כל כולו לאחרת אני רק מסתגרת יותר ובוכה מקנאה וחרטה. אבל אם זה רק הרעיון, למה אני עדיין בוכה עליו ומחסירה פעימה בכל פעם שאני רואה הודעה ממנו?
אני צריכה אותו או מישהו כמוהו? ולמה אני לא מצליחה להסתפק במה שכבר יש לי עכשיו? אני באמת מנסה כמה שאני יכולה, אבל הלב שלי שבור ואני לא יודעת אם להאשים את הקיום שלו או של מה שהוא מסמל.
------
בובה שבורה
