להציף את זה זה לא פשוט.
זה מחניק.
זה נוכח.
זה מעיק.
פתאום אני רואה את הפנים שלו בבירור בראש שלי אחרי שנים שלא.
נגעלת משפתיי הנשקו פעם לשפתיו, אפילו רק במחשבות.
שיתפתי חבר קרוב במסע הווידויים שלי ובסימני השאלה הכל כך גדולים שזה מביא. בחששות, בפחדים, בהאשמות העצמיות,
באומץ הגדול.
וגם בפחד המשתק.
שישפטו את הסיפור שלי כנגדי או שלא יאמינו לי,
ובחוסר הכוחות שלי להכנס למלחמה.
וגם לא לנקמה.
לא. זה לא המקרה.
הוא מאזין לי בקשב רב וברגישות, ומניח את ידו על ידי, מנחמת ואוחזת, כאילו מחזיקה אותי כשאני רגע אחד מליפול מהצוק.
״מה אתה חושב? אתה חושב שזה נכון לי לגעת ולחשוף? אתה חושב שאולי אני מחמירה?״ שאלתי.
״אני אשאל אותך שתי שאלות״ הוא אמר לי.
״נתחיל בראשונה. נניח שזאת לא היית את, מה את היית חושבת?
אם, נגיד, אספר לך שהייתה איזו ילדה…איך נאמר, חתיכת פרטיזנית,״ הוא מחייך אליי וממשיך ״שחשבה שהיא ממש בוגרת לגילה ורצתה לטרוף את עולם הבדסמ…אבל בסוף טרפו אותה.״ הוא נעצר לרגע.
מה את היית אומרת? היית חושבת שהיא בשלה לחוות יחסים בדסמיים?
האם את חושבת שהיא יודעת מה שאת, בגילך, יודעת היום?״
שנינו מסתכלים אחד על השניה. שנינו יודעים את התשובה.
״השאלה היותר חשובה היא מה המטרה שלך בכל זה?״
אני לא חושבת פעמיים ועונה לו ישר.
״אם, אפילו ילדה אחת, ‘פרטיזנית׳,״ אני מחקה אותו ״צעירה עם בקושי ניסיון תכנס לכלוב ותקרא את הווידויים שלי, ותקרא את התגובות למעשים נבזיים של שולטים ואת הסנקציות שנוצרות - ותמצא שם את עצמה, ותבין שזה לא בסדר. לא נכון, לא הוגן. והיא תדע, תדע שיש כאן רשת תמיכה, שזה מדובר. שזה כאן. קיים.
ואם זה יקרה…עשיתי את שלי״.
ולכם אני מוסיפה ואומרת
למה שדברים כאלה יהיו מושתקים בקהילה שלנו?
צריכה להיות לכולנו אפס סובלנות למקרים כאלה ורבים אחרים,
גם אם הם בהסכמה מלאה.
אבל,
אופס,
מתחת
לגיל
ההסכמה.
------
ילדה פיקחת