יש משהו ביכולת לפרוק את הלב פה באנונימיות ובאופן מוחלט, שמאפשר להקיא את המחשבות שלך בלי לסנן אותן יותר מידי.
אני נע בשלב הזה בין שרידים של אהבה ובין שנאה, בין כעס עצום ובין געגוע.
לפעמים מכירים אדם וזה נדמה כאילו הוא יושב לך במדויק בכל המקומות הנכונים, והכל נראה גם מוכר וגם חדש, ובעיקר טבעי ונכון וזורם, ומילים כמו ״אהבה״ ו- ״עתיד״ זורמות באופן חלק וללא מעצורים, והנפש נפתחת, וזה הדדי ויפה ומרגש. עד שביום אחד, זה כבר לא. ומאחר שזה לא בינארי, כלומר לא קרה משהו מאד מוחלט שקוטע את הרצף הזה, הבורג הזה של ההדדיות משתחרר לו בהדרגה, עד שלאחר תקופה כזו או אחרת צד אחד נותר ״ומרגיש״, והצד השני - פשוט, כבר לא. והדינמיקה משתנה. ואתה קם יום אחד בבוקר ומבין שכל אותם אדנים שאיפשרו לך לפתוח את הלב, ספק אם קיימים עוד, אבל הלב עדיין נותר פתוח ובמקום שיישפך עליו צוף של קרבה, אהבה והדדיות, נשפכת עליו חומצה של ניכור וקור. ומשם מגיע עלבון. והעלבון לא יכול לכבות את האהבה באחת. ולפתע אתם כבר לא שניים שפוסעים יחד, אלא שני אנשים שפוסעים בשבילים שונים. רק שלאחד מכם היתה תקופה להסתגל לכך בעוד שאתה הבנת את זה רק בדיעבד. ואז אתם נפרדים והקשר נפסק באחת. והכאב עצום, וחודר ומשתק, והוא מעורבב באותו שלב עם עלבון והאשמה וטינה והמון אהבה שפנייה הושבו ריקם, יחד עם מחשבה שהצד השני בוודאי לא הוגה בזה בכלל. שמבחינתו השחרור נעשה עוד קודם באותם תנאי מעבדה. וטוב לו עם זה. זה לא מעסיק אותו יותר כלל, והוא כרגע בוודאי פוסע באפיקים חדשים כשראשו וליבו מלאים בדברים אחרים. בעוד שאתה יצאת טמבל. וזה עוד יותר מכעיס ומעציב. ואתה נע בין אהבה ובין שנאה ובין צער ויגון לאכזבה. והזמן מעמעם את הכאב אולם הוא לא מעביר אותו לחלוטין, לפחות לא עדיין. ואתה מעמיד פני שמח ועולץ, וצובר חוויות וריגושים, אבל זה לא באמת מעביר את הכאב ובסוף היום אתה מתקלח ושוטף מעליך את הדמות הזו שלבשת כדי לשדר לכולם, ואולי גם קצת לעצמך, שהכל בסדר, אבל האמת היא שעדיין לא הכל בסדר. עדיין לא. בסוף יהיה, אבל לא - עדיין. וזו האמת. ועכשיו, נמשיך להעמיד פנים. עוד קצת. סעמק עליך.