כבר כמה שבועות שאני מסתובבת עם הלב קצת כבד.
ארבעה חודשים של אהבה, תשוקה, חיבור מטורף, ואני מרגישה שאני רוצה אותו לנצח.
אבל יחד עם זה, יש לי פחדים.
אני מפחדת מהרגע שבו אצטרך להכיר את ההורים שלו.
אני גויה, גרושה, והוא בא ממשפחה של כהנים.
המחשבה שלא יקבלו אותי מפחידה אותי עד כאב.
אני אוהבת אותו ברמה כזו שאני מוכנה אפילו לעבור גיור, לא כי הכריחו אותי, אלא כי אני רוצה להיות איתו, לגדל איתו ילד. הילד הראשון שאי פעם חלמתי עליו.
אני יודעת שהאהבה שלנו כל כך חזקה, שכל ילד שיוולד ממנה יהיה הילד הכי מאושר שיש.
אבל אז נכנסת לתמונה הגרושה שלו, שתמיד מצליחה לעקם דברים, להפוך לו את החיים.
הבת שלו מושפעת, הוא מתקפל, עושה מה שהיא דורשת, ואני מבינה למה. הוא אבא, הוא אוהב את הילדה שלו.
ובכל זאת, זה נוגע בי, זה מכאיב.
אני מפחדת שזו תהיה צל שמלווה אותנו תמיד.
הכי קשה זה הפחד לאבד אותו.
אני מתקשה לישון בלעדיו, מתקשה לנשום מהמחשבה שיום אחד משהו ישבור אותנו
אני כותבת את זה כאן כי אין לי חברה שתלטף לי את הראש ותגיד לי “הכל בסדר, לכי על זה”.
אני לומדת לאט לשים את עצמי יותר במרכז, לא רק לדאוג לאחרים.
אבל עכשיו אני בעיקר צריכה לפרוק את החששות, לדעת שאפשר להיות גם מאוהבת עד כלות, וגם מלאה בפחדים.