כשהנישואים שלנו הסתיימו, הרגשתי מרוסקת. זה לקח לי המון זמן להתאושש.
בכיתי על החיים שדמיינתי שיהיו לנו – גם כשידעתי שחלק גדול מזה היה פנטזיה שבניתי לעצמי.
בכיתי מהעלבון ומהכאב כשהוא, חודשיים בלבד אחרי שנפרדנו, הציג בגאווה זוגיות חדשה ונוצצת ברשתות החברתיות. טיולים, חברים, סיפור אהבה מושלם לכאורה.
זה לא היה קצר.
עברו שנים עד שהכאב והעלבון דהו באמת.
בסופו של דבר הכרתי אדם חדש, ואנחנו כבר שנים יחד. זוגיות אמיתית, עם עליות וירידות, אבל עם רצון הדדי להישאר.
ולמה אני כותבת את זה?
כי לפני כמה ימים גיליתי במקרה שהוא נפרד ממנה – ומיד מצא לעצמו צעירה חדשה, יפהפייה, כמעט כמו ציור.
והיא עכשיו בצד הכואב. אני יודעת בדיוק איך זה מרגיש.
ובתוך כל זה אני לא מצליחה לעצור חיוך קטן.
יש בי שמחה נסתרת.
מחשבה שחוזרת: "מגיע לה".
ככה זה – מי שעושה דבר כזה למישהי אחרת, חותם לעצמו על סיבוב נוסף של אותו כאב.
אז כן, אני שמחה שהיא מרגישה לפחות חלק ממה שאני הרגשתי אז.
ואם זה הופך אותי לאדם פחות טוב – אני יכולה לחיות עם זה.