לאט לאט, אני כבר לא פה
בכל מיני דרכים
זה התחיל מזמן
כבר בניק אחר
בפאזה אחרת.
תהפוכות זה לא רק אצלי, כמובן.
מכל דבר צריך הפסקות לפעמים --
אבל זה גם לא זה.
אני באה, ובודקת לפעמים.
אבל מספר הבלוגים שאני קוראת יורד ויורד
כבר כמעט ולא קוראת בפורומים (אבל זה לא ממש חדש)
אז בלוגים. זה בעצם הדבר היחיד שאני עושה פה
ואני כבר לא עושה את זה.
לפעמים ממש בא לי שיבוא לי לכתוב פה משהו.
ובאמת אין לי מה לשתף.
כשהכלוב נפל, אפילו לא שמתי לב.
מן הסתם הייתי עולה על זה
אבל לפני שהספקתי, קראתי בפייסבוק על המשבר הנורא
אז לא באתי.
ומאז שהכלוב חזר...
כאילו טיפת ההרגל האחרונה טפטפה לה והלכה.
לא ברור לי אם אני רוצה שהשטף יחזור.
יש פה אנשים שאני מעריכה, אינטליגנטיים, בעלי הומור
כותבים מעניין.
אבל אין לי ממש כוח לפתח את הקשר הוירטואלי.
או אולי אני כרגע פשוט ריקה מידי להציע להם מעצמי.
קצת חבל.
אלה שלא וירטואליים -- או שכבר נואשתי מהם, או שהם קיימים אצלי גם לא-פה,
אז פה לא נחוץ.
ואני ממש לא פה לצורך הכרויות אינטימיות.
ואחרים...
צצים פתאום כאלה שהיה לי נעים כשלא היו. זה פחות מזיז לי ממה שאפשר לתאר,
אבל מצד שני זה כל פעם מזכיר לי את כל מה שאיכסה פה.
ואז, האיכסה מתפשט. במיוחד כשאני רואה -- לדוגמה -- מישהי שאני די אוהבת, ומאוד רציתי להכיר יותר טוב, מלקקת למישהו שהיא אמורה לדעת שהוא מסוכן. שהוא רע. לפחות, אם היא מאמינה לי במיל. אז כנראה שלא מאמינה לי, או שלא משנה לה שהוא כזה כי יש לה רווח בלקקנות, וכנראה לא אכיר אותה יותר טוב, וכנראה שהמשיכה השטחית של פאסונים זה יותר חשוב לרוב האנשים מאשר דברים אמיתיים, יפים, ועמוקים.
רק דוגמה אחת. יש עוד, לצערי, למכביר.
~*~*~
לפני שבאתי לכלוב ול"קהילה"... לא הייתי שייכת לשום "חברה"
ליקטתי את חבריי לאורך זמן, כל אחד על סמך מה שהתחבר בינינו.
גם מפה ליקטתי. אבל -
מאז שאני פה, זה סוג של מסיבת כיתה
יש פוליטיקות וקליקות, את מלכות הכיתה והחננות,
אינטריגות
עדר
אני פשוט לא רגילה
ולא אוהבת את המשחק.
אפילו שיצא לי פה ושם דווקא להיות בקליקה מנצחת, להיות מחוזרת, וכל ההטבות של להיות ב IN CROWD
אבל אבל אבל
זה מתיש אותי
כי זה לא אני.
אז לאט לאט אני כבר לא פה.
אבל מסתכלת על הפוסט הארוך הזה ...
(אני לא כותבת פוסטי פרידה
זה לא מה שזה היה אמור להיות
ואני לא מבטיחה להשאר או ללכת
רק מוציאה החוצה. בכל זאת בשביל זה יש לי בלוג.)
אבל בחזרה לפואנטה... אני מסתכלת על הפוסט הארוך
ואני מזהה איזה רצון להמשך בחזרה
לפחות לבלוג של עצמי 😄
אז אם מישהו עוד קורא את זה...
תנו סימן חיים 😄
לפני 14 שנים. 27 באוקטובר 2010 בשעה 21:32
