טרוניה

עלה לי בראש פוסט, ממש כמעט שלם, בלי שאבקש.

זה בא כמה ימים אחרי שהאקס שלי כתב פוסט בומבסטי בבלוג שלו (אין לו כוונון אחר. און/אוף, פוסט בומבסטי-אגוצנטרי/אין פוסט. בינארי לחלוטין).

בכל מקרה, אני הייתי שם בפוסט שלו באיזושהי צורה.
צורה מחרידה ונוראית.

לא הייתה לי שום תכנית להגיב. גם לא התעסקתי בזה יותר מידי, חוץ מלספר לכמה חברות על הפוסט, כי זה היה עד כדי כך מגוחך. (מדהים אותי לפעמים שהיכולת שלי להתפעל ממה שאני כבר יודעת לא קטנה. אני כבר יודעת שהוא אגומאנייק, למה זה ממשיך להפתיע אותי?)

ואז בא הפוסט הזה, כמעט בחלום. משהו סאטירי, כמובן, לא תשובה ישירה אליו.

ואז, אמרתי לעצמי -- נו, וזה שזה מצחיק ומתוחכם, זה פחות נותן לו צומי? זו פחות התעסקות בדלוזיות שלו? פחות נותן לו במה?

אבל... הנה, גם הפוסט הנוכחי הוא תוצר של זה, וגם באופן הזה התעסקות איתו.

אז השאלה נותרת: אם אני מגיבה - בעצם לו, למרות שכאן ולא שם - זה קטנוני? זה קטנוני לעשות צחוק מאדם שחושב שהוא כזה גדול והוא בעצם כזה קטן? זה מרושע? זה "ראוי"?

או שזה מספיק שכאן בראש שלי ציירתי את המגוחכות שלו באופן חד להפליא?
(ולא רק מגוחכות. פשעים של ממש, רוע שקשה לתאר, דברים נוראיים, המגוחך הוא בזה שהוא צועק ממרומי הראש הגדול שלו כמה שהוא טוב)

והאם זו בעצם דרך שלי להמשיך לעסוק בו, ובמה שהוא עשה לי? או שמא זה גם דרך לשחרר?

הוא, הרי, לא ישתנה, לא ילמד מזה, ולא ירגיש רע על עוולותיו.
ואף אחד אחר לא באמת ילמד, כי לא אנקוב בשמו, חוקי האתר וכו.