טרוניה

אני במפורש לא נורמלית.

תמיד ידעתי... וכמעט תמיד ראיתי בזה דבר חיובי.
למרות שלחלוטין לא דבר קל.

יש "לא נורמלי" שהוא פשוט מחוץ לממוצע -- יותר אינטליגנטי באופן ניכר, נגיד. לא כולם מקבלים את זה. או בעל מום פיזי. או פשוט מגזע אחר, או ממדינה אחרת... זה מחוץ לנורמה, וגורם קשיים. אבל יש *המון* אנשים "לא נורמליים" במובנים הללו.

אני כל הדברים האלה... ועוד קצת. תמיד עוד קצת.
שפה אחרת, אינטליגנציה אחרת, מראה אחר, פוליטיקה אחרת, מיניות אחרת... וגם... וגם... ועוד... והכל טוב ויפה.

אבל עכשיו, אני ביחסים הכי לא נורמליים שיכולים להיות, בערך. וזה צובע את כל החיים, כולל כל הדברים שהם *כבר* לא נורמליים...

ואני בינתיים הכי רגועה, שלווה ומאושרת שאני זוכרת את עצמי.

לא יודעת אם זה בגלל, למרות, או לא קשור.

אבל אני חווה אופטימיות זהירה
שאני אולי (אולי?) סוף-סוף ביחסים הנכונים?

החיים הם לא נורמליים.