הכלב , ידידו הטוב ביותר של האדם ,
הנישא על כפיו בהיותו גור ,
מתחנך באהבה וברגישות,
הוא כאן אך חולף לו.
הצער , היגון, הזעם, התיסכול,
היאוש, הנישא בפי אלה שאין להם,
לא עתיד ולא עבר לחזור אליו,
הם כאן אבל עוזבים גם הם.
הדירה האהובה שלי ,
שחלקתי זיכרונות בין כתליה ,
מרים כשומן שרוף, ומתוקים כחיבוק אוהב,
גם היא זמנית.
יום קרב ובא, בו אשליך לפח את שצברתי ב 4 השנים האחרונות.
את כל מה שדחקתי לפינות הכי חשוכות של הארונות הגדולים,
אצטרך לחשוף ולהשליך לשקיות זבל שחורות, עם שרוך צהוב.
שוב אעזוב את הביטחון היחסי של הקיבוץ, אצא לדרך חדשה ומרתקת,
מלאה פחדים חדשים, תשוקות ישנות , ותמורות מעבר לפינה.
יום קרב ובא, בו אתחיל לחלק את אלה שהחזיקו לי תמיד את האצבעות.
אגיד תודה לאנשים שהיו הבנאים והיוצרים של חלק בלתי נפרד מהחיים שלי,
של המאבק היום יומי לא להיות לבד עם כל מה שאין לי לומר ,
עם הזיכרונות המיותרים שצפים ועולים בימים אחרונים אלה ,
כאילו היו מימיה העכורים של בריכת החימצון הישנה ליד הגבול.
עוד שבוע , עוד שבועיים, ושינויים גדולים יבואו. הם יהיו איתנים ומצקים.
אני אשמח לקראתם כאסיר שנכלא מאור השמש, והנה מצא פרצה.
שינויים מבורכים, לפרק אחת אחת את השעות של החוסר מעש המנוון.
זמנים טובים עומדים בפתח.
לפני 17 שנים. 29 בינואר 2007 בשעה 1:37
