מה יש בנו אלה השואבים מן הכאב את ההנאה להמשיך ולצאת כנגד כל הסיכויים אל משטח האספלט המתמרח לו לצד שדות נידחים , למרגלות הרים רמים וליד מעיינות שופעי מים.
המסע אל 30 הדקות הדרושות לי להגיד : "או קיי, זה מספיק ליום אחד" מתחיל כמובן בראש ולא ברגליים. עלייה על האופניים , רגל אחר רגל , משתדלים לא להיראות כמו הומואים שעולים על סוס. מרגישים כמו טייס אפאצ'י בקרב אוויר מול אויב אכזר, מורידים את משקפיי האוקלי לתנוחה המתאימה ומכוונים למטרה.
מתחילים לדווש , מחליפים הילוכים , עולים על כביש ישן המתפתל דרך השדות המוריקים ויודעים כי אלוהיי האופניים מחייכים אלי היום.
אני רוכב בין תיאלנדים מופתעים שקוטפים אשכוליות , מתחמק מקלנועיות שטסות בגובה נמוך , אחוזות בידי נהגי המבחן בני הזהב הנראים כאילו הם ממהרים להקים עוד "חומה ומגדל".
כאביי מתגברים , הברכיים נאנקות ועומס החום כבד מהלחות על בגדיי.
עוד עלייה , עוד ירידה , קוצים וענפיי בננות הופכים להיות למשטח הנסיעה העיקרי. העלייה האחרונה הופכת להיות הקשה מכולן. אני נושף ושואף, עושה פרצופים מצחיקים ומקווה שהחייל הירדני בעמדה לא ימות מצחוק או ירה בי בשביל הספורט.
מעביר הילוכים , כולי אדום ממאמץ , הידיים הופכות חלקלקות מזיעה ועוד שני מטר נראים כמו עשרים. קהל צופים של שתיי ארנבות , עורב ושורת תמרים מעודדים אותי להמשיך ולא לחדול.
עוד קצת ועוד שני דיוושים ואז פתאום כאליו נפלו השמיים על ראשי.
ברגע שכמעט אמרתי "עוד אחת לרקורד" , בדיוק אז נפלה השרשרת. בגוף מופתע ודואב את החוויה הטראומטית אני מהדס סביב לאופניים, הופך אותם ומנסה לסדר את חוליות השרשרת על גלגלי השיניים.
אני מרגיש כמו אורטופד כירורג המתקן חוליות ופריצות דיסקוס אצל חולה סופני , כשדם המנותח , ובמקרה הזה , גריז האופניים , מכסה את כפות ידיי.
לא נשאר לי אלא לקלל. לעלות על האופניים ולסוע הביתה.
לפחות אני יודע שלנוף שאני רואה אין תחליף. אני גם יודע שמי שלא נוסע על אופניי שטח לא מכיר את החוויה הנהדרת הזאת שעברתי רק עכשיו.
שבת ה 21 במאי מתקיים הטריאטלון בעמק הירדן.
אני יודע , שכמה שאתה רץ , שוחה ומדווש מהר יותר, ככה אתה תפסיד את כל הפרטים בדרך, והתמונה תהיה מטושטשת וחד-גונית.
אז תקחו את זה באיזי אנשים, נתראה על השבילים (לאופניים)
לפני 19 שנים. 20 במאי 2005 בשעה 20:32
