טעימות

אני יוצא החוצה ומתחיל ללכת. אני הולך לאורך הרחוב, חולף על פני הבית ספר היסודי וחוצה שני צמתים. לא עוברות יותר מחמש דקות ואני כבר רטוב עד העצם. בשלב הזה אני מתחיל לרוץ. אני רץ מהר כ"כ עד שהריאות שלי מתחילות לכאוב והרגליים שלי בוערות, ובסוף, כשאני לא מסוגל לעשות אפילו צעד אחד נוסף, אני נזרק על הגב באמצע מגרש הכדורגל של התיכון.
פעם לקחתי כאן אל-אס-די באמצע סופת רעמים כזאת. שכבתי והסתכלתי על השמיים נופלים. דימיינתי איך טיפות הגשם ממיסות את העור שלי. חיכיתי למכת הברק האחת שתפלח את ליבי ותגרום לי להרגיש מאה אחוז חי לראשונה בחיי האומללים.
לברק היתה הזדמנות, אבל הוא לא הגיע ביום ההוא, ולא מגיע גם היום.
אז אני קם, מסלק את השיער מהעיניים ומנסה לחשוב על תוכנית טובה יותר.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

זה גשם שוטף כל כך, שהוא נשמע כאילו המים במקלחת זורמים, אפילו אחרי שסגרת את הברז. זה גשם שנותן לך לחשוב על סכרים ושטפונות, על תיבת נוח, זה גשם שאומר לך לזחול חזרה לתוך המיטה, שם המצעים עדיין לא איבדו את חום גופך, ולהעמיד פנים שהשעון מראה חמש דקות קודם מהשעה שהוא מראה באמת.
תשאלו כל ילד בכיתה ד' , והוא יגיד לכם: מים אף פעם לא מפסיקים לזוז, גשם יורד, וזורם במורד ההר לתוך הנהר. הנהר מוצא את דרכו לאוקיינוס. הוא מתאדה, כמו הנשמה, לתוך העננים. ואז, כמו כל דבר אחר, הוא מתחיל שוב מהתחלה.

לקוח מתוך הספר "שומרת אחותי" / ג'ודי פיקו