יומן

הסיסם ההודי פורח וזה הריח של פסח.
אני עומדת בשקט של שתיים בלילה ומסתכלת על חורשת האקליפטוסים האהובה שבקצה שלה תמיד צמחה פשתה מרוקאית, סוג של אוצר.
אני מתיישבת על שפת חדר המדרגות ומביטה אל השיח שפורח באדום מגולגל. מסתכלת על הענפים שלו. ענפים של עץ. ארוכים, מסתעפים, איטיים. מכוסים קליפה בהירה ומחוספסת. נטוע באדמה.
אני נזכרת איך תמיד רציתי להיות עץ, נזכרת שרק לפני כמה ימים אמרתי את זה שוב. אבל היום המחשבה הזאת מרגישה אחרת.
ואני מבינה שזאת פעם ראשונה שאני מרגישה שאני רוצה להיות אדם. שאני שמחה שאני מי ומה שאני.
אני מביטה החוצה מתוכי ומרגישה את האהבה ולא את הבדידות.
טוב להביט החוצה ולהרגיש אהבה. לשמוח על שאני נמצאת מבחוץ, על מנת להרגיש את אותה אהבה. לו הייתי בפנים, לא יכולתי להביט מבחוץ ולהתמלא בה.
לשמוח שאני יכולה להתבונן על עץ, להתבונן בו כאדם, כאחות, ולהנות כל כך מתחושת האהבה הזאת, עד שסוף סוף, להיות אדם מרגיש כמו תענוג במקום עונש.
שלהיות נפרדת לא מרגיש כמו כלא בדידות אלא כמו הרחבה של המציאות. הכפלה ענקית של העולם.
היופי הופך להיות ממקור נחמה למקור הנאה.
זה שינוי הסתכלות כל כך מהותי.
כמו ההבדל בין לברוח מפני ולרוץ לקראת.