יומן

אפשר להיות בעיר זרה גם בתוך העיר שלך.
את צריכה לשנות את היציבה, להסתכל רחוק, לחפש משהו במבט כל הזמן.
הילדה על הנדנדה יכלה לדבר הולנדית.
האיש עם הכרס התפוחה כמו מגידול סרטני יכול היה לשאול אם הקפה עוד חם בשפה שאת לא מבינה, ואולי גם אז היית מחייכת אליו ומבינה שהוא זוכר אותך מלפני חצי שעה כשקנית את הקפה.
הכבישים יכולו להיות מלאים במכוניות עם מספר בצבע אחר, והשלטים מובילים למקומות שאת לא מכירה.
השמש נתפסת במודעות שלך פתאום. יכול להיות שהאור נראה אחרת.
ואולי הבית שלך הוא פשוט דירה שכורה, שבמקום לשכור על בסיס ארעי, שכרת לשנה.
את שמה את קופסת הסיגריות בכיס האחורי של הג'ינס ומחפשת לראות מחדש את כל מה שאת כבר מסננת מהתודעה.
פתאום הטבעת שאמא שלך נתנה לך מרגישה אחרת על האצבע.
פתאום תסתפקי במועט כל כך.
רק מקום בטוח אחד.
הבית יכול להיות בתוך החלל הדקיק שבין כף היד וכוס הקפה.
הבית יכול להיות בחולצה שעל גופך.
הבית נמצא מאחורי העיניים שלך.
וכל מה שמחוץ לך מתרחק ומאבד חשיבות.
את זוכרת את האנשים שבאו והלכו. מזמן כבר הפסקת לספור כמה היו בתוכך. אולי אז, כשהפסקת לספור אותם, אימצת לך את היציבה השונה ההיא, את המבט שמביט רחוק ומפריד בין מאחורי העיניים לשלפניהן, שמנסה לצמצם את הבית הגדול שחלמת אל תוך רווח דקיק בין כף היד וכוס קפה אחת שמחזיקה חצי שעה.