יומן

ginger - את אומרת דבר והיפוכו.

*
רק אדם יכול לעזור לעצמו באמת מבפנים.
זה משפט שיכול להיות ריק ככל משפטי הססמאות המפוזרים, אבל הוא גם יכול להיות עמוק מאוד, אמיתי ונכון.
תבדקי היכן את ממקמת את נקודת המבט שלך.
תחשבי מה רואים מנקודת מבט אחרת, למשל תלת מימדית..גבוהה יותר.
תופתעי.

ג'ינג'ר.

התבגרות מאוחרת - למה אני אומרת דבר והיפוכו? לאיזה דבר את מתכוונת?

אני אמשיל לרגע את עניין העזרה העצמית לפצצת אטום. צריך איזושהיא מסה קריטית בשביל שהפצצה תתפוס תאוצה. אותו דבר עניין העזרה העצמית. אני מסכימה איתך לגמרי שרק אדם יכול לעזור לעצמו מבפנים. אלא שיש צורך במספיק מוטיבציה כדי להמשיך לרצות בכלל לעזור לעצמך. לפעמים הרצון הזה כל כך נחלש עד שאין ממנו מספיק. אני מאמינה שתמיכה אנושית יכולה לעזור לאנשים לרצות להרגיש טוב יותר וגם לעזור להם מעשית להרגיש טוב יותר. עידוד מאנשים קרובים והתחושה שאת לא לבד מחזקת מאוד. לזה התכונתי כשכתבתי שאני מתקשה לשתף אחרים ובעצם לא מסוגלת לקבל את העזרה כשאני זקוקה לה. אני לא מצפה שאף אדם שאינו אני שיפתור לי את הקשיים, אבל אני יודעת שאנשים יכולים לעזור ולהקל ולעודד ולתת תקווה.

לאמץ נקודת מבט שאינה שלי זה כמו לטאטא מתחת לשטיח. החול לא נעלם בגלל שהוא מוסתר. כל יום אני מטאטאה מתחת לשטיח כשאני הולכת לעבודה. וכל יום השטיח מפשיל את עצמו ומוציא את החול שוב החוצה.

נקודת המבט לא מתכוונת תמיד על פי הרצון והיעילות שלה.

ginger - אם היתה לך למשל, (מבד מן המגלומניות) נקודתמבט של אל, כלל לא היה מעניין אותך החולמתחת לשטיח.
זה חלק ממה שאמרתי. נקודת מבט שלך - אבל ממקום אחר.
לא נקודת מבט של מישהו אחר. אלא ממך.. ממקום בו רואים דבר הרבה יותר גדול מהדבר הקטן שאת רואה כעת.
נגיד - ביום מן הימים, תעמדי מול כל ימי חייך, ותחשבי, ופתאום תגלי שהרגע הזה הנוכחי כלל אינו חשוב, הוא דיי סתמי אפילו בתמונה הכללית. ומכאן, שאולי כבר עכשיו תלמדי לקבל אותו בפרספקטיבה הנכונה שלו. הסייג הוא שאת היא זו שצריכה לקבוע את הנכון הזה, כי הוא מתוכך.
לפעמים עוזר לפשט דברים לצורה הגדולה שלהם:
אדם עומד לפני או בתוך משבר, יש לו שתי אופציות, לבכות ולהשבר ולהתמוטט ולהתקרבן, והוא יכול שם לא לבכות, ולשרוד את התקופה הזו כשהוא יודע שזו תקופה והיא חולפת. (זהתמיד יהיה כך גם אם אדם סובל ברוב ימות חייו, עדיין יש בכך עליות וירידות, כי הכל יחסי)
מעבר לכך אדם חווה את חייו במו עצמו, כלומר בינו לבין עצמו בלבד. לפעמים מצטרפים אלינו אנשים לכברת דרך כזו או אחרת. ומה שאת מתארת על העזרה -
זה פלסטר.
זה בסך הכל פלסטר.
ויש מדבריות של נוראות בהם דיי בפלסתר הזה כדי להבדיל חיים ממוות, כלומר שערכו כה רב... שהוא פנינה.

יש עוד הרבה,
אבל זו עבודה שלך למצוא.
והרצון...
הוא פשוט בא :-)
כי אי אפשר כל הזמן בתוך הנורא.

ג'ינג'ר.

התבגרות מאוחרת - אני מבינה את הכוונה שלך, כך נראה לי. ובכל זאת יש היפותזה בתוך מה שכתבת, שמבטלת משהו שבעיני הוא עקרוני,.
והיא, שה"אני" הוא דבר נזיל, שמשתנה על פי הנקודה בה אני נמצאת. אני זה לא דבר קבוע. אי אפשר לומר עלי שאני למשל פחדנית. כי לפעמים אני אמיצה. מה קובע מתי אהיה אמיצה ומתי פחדנית? מי שאני באותו רגע ומצב. כך שלהוציא את עצמי מלאכותית ולהביט אל הנקודה שבה אני נמצאת כאילו הייתה נקודה אחרת, זה למחוק את מי שאני כרגע. וכאשר מדובר על נקודת מבט ספציפית, שבאופן קבוע מחליפים אותה מלאכותית באחת אחרת, אז מדובר במחיקה של משהו מהותי מתוך האני. אין לי שום דבר עקרוני נגד מחיקה עצמית חלקית, אלא שיש לה מחיר גבוה.
אחת הסיבות העיקריות לדיכאון המלווה אותי בחיים, זאת בדיוק המחיקה הזאת. יש חלקים שהושתקו (בשל אימוץ נקודת מבט לא אוטנתית, כי ככה יעיל לעשות) אבל הם לא ניתנים למחיקה מלאה. הדרך שלהם לצעוק את חוסר האוטנתיות היא הדיכאון. זה כמו שכאב ראש אומר לך שלא שתית מספיק, ככה דיכאון אומר לך שיש חלק שלא קיבל את ההתייחסות או הכבוד שלו הוא זקוק.
בעיני דווקא אימוץ נקודת מבט שונה שעשוייה להיות לי מתישהו, או שהייתה מתי שהוא, דווקא זה כמו פלסטר. עוזר נקודתית אבל מייצר בדיוק את אותו דבר שגרם לבעיה מלכתחילה. דווקא זה משמר את הבעיה לדעתי.

ולעניין העזרה מבני אדם אחרים, לי דווקא עולה התמונה של ילד שנפצע בברך ואמא נותנת לו נשיקה כדי שזה יבריא. הפצע עדיין שם וזה עדיין כואב, אבל הילד מרגיש אהוב ועטוף ולגיטימי ומובן וזה כשלעצמו מחזק אותו. כך אנשים יכולים לעזור. בעצם היותם שם איתך.
אני חושבת שאדם שאין לו חברים יסבול הרבה יותר מדכאון ויאוש מאשר אדם שיש לו חברים. כמובן שיש מעט אנשים שבאמת אינם זקוקים לזה, אבל הם יוצאי דופן.

ginger - האני הוא באמת נזיל כפי שתיארת, זו בדיוק הגמישות שלו להצליח לראות ולא בצורה מלאכותית, גם מנקודות מבט אחרות. יש יותר מדרך אחת לנצל את הדינמיות של האני הזה.
מעבר לכך, כל החיים שלנו מתנהלים מתוך ויתור על דבר כלשהו, מתוך הבחירות שלנו, ותפיסה כזו מקבעת בתוך דיכאון, ובתוך מקום של קורבן. המקום בו מלטפים את הפצע, גם בין השאר, כדי לחוש בו שוב ושוב.
זה לא מונע ממני להבין דיכאון.
אאחל לך את הכח, את הרצון ואת החברים עימם תוכלי לומר מילים ולהביע.

ג'ינג'ר.

התבגרות מאוחרת - לא אנסה להסביר יותר לגבי הדינמיקה של הדיכאון אצלי, על המשמעות שלו והגורמים לו, כי נדמה לי שאת מדברת כרגע עלייך אולי או על מישהו קרוב לך, ולא עלי.
אני בכל אופן, רחוקה מללטף את הפצע ורוב הזמן אני פשוט מותשת ולא מרגישה עצב או סבל. אני גם לא חיה בתחושת קורבן.

אני רק רוצה להוסיף, שאני לא מקבלת את הגישה שטוענת שאדם הוא האחראי הבלעדי לחיים שלו ולאיך שהם. יש עוד גורמים רבים חיצוניים לאדם ולבחירתו החופשית שמשפיעים על חייו. על חלקם אין לו כל השפעה. אני חושבת שגישה כזאת, מעבר להיותה חסרת היגיון ואמת, גם גורמת להמון אנשים לחיות בתחושת כישלון אשמה ואכזבה עצמית. אדם יכול לעשות כמיטב יכולתו ולהכיר בכך שיש גם גורמים חיצוניים שמכתיבים את המציאות לא פעם.