יומן

שוב המתח הזה בבטן ותחושה שהעולם ניטח עלי כמו גשם חזק.
כל האורות האלו שברחוב וההבעות על הפנים של אנשים. כל התנועה מסביב מרגישה כמעט יותר מדי בשביל לסבול.
כאילו לכל דבר יש מסלול מכוון וחד אל תוכי. כל דבר שאני מביטה בו זז ביותר מדי דרכים. ואני רואה הרבה יותר מאשר בדרך כלל.
אני רוצה לשים את הראש מתחת למים ולשמוע רק את הנשימות שלי. אני רוצה לראות רק כחול בכל שדה הראיה.
אני צריכה להרגיש עטופה בכרית חוסמת מראות וצלילים.
האיש באוטובוס מעוות את פניו ואני מרגישה כאילו מישהו מקמט אותי מבפנים.
האישה מהמושב שמאחורי מדברת בלחישה, אבל כל כך מהר מדי שאני חושבת שעוד מעט אני אסתובב ואכה אותה רק שיהיה שקט.
האור המהבהב מרגיש כאילו עמדתי על כביש מהיר, דקה כמו אוויר וכל הבהוב הוא עוד מכונית שחותכת דרכי.
לפעמים אני נסגרת בתוך עצמי כי להביט החוצה ממש כואב.
לפעמים קורה משהו והחושים שלי הופכים כל כך רגישים שזה בלתי נסבל.