יומן

זה מתחיל בהסתגרות. אני שולחת סימנים החוצה. לא עונה לטלפון. כשמדברת, מדברת קצר, יבש, בלי חיבה. מבטלת אצל הפסיכולוגית בלי להגיד מה אני מרגישה. רק תירוץ: לא התעוררתי.
אני ישנה. אני מתנגדת לכתיבה גם כאן. מתנגדת לקרבה. הריחוק שלי מרתיע או מפחיד אולי מכעיס. מתרחקים ממני בחזרה. אני נזכרת ואומרת לעצמי שאף אחד לא רוצה, אף אחד לא יכול גם, להושיט יד פנימה ולאהוב. בשלב הזה מי שיושיט כבר יקבל נשיכה. קצת מדי ומאוחר מדי. אני ממחזרת פתגמי שנאה.
אני כועסת על חוסר ההיענות. על הרמזים שנתפסים ולא זוכים לתגובה. אני כועסת שמשאירים אותי לבד, שלא מנסים לדובב אותי.
פעם אחרי פעם אני משחזרת את ההיסטוריה:
אני נהיית קשה. בוחנת מי לא יבעט בי בחזרה. בודקת בשביל מי אני מספיק שווה כדי לעבור את חומת הקוצים. בודקת תוך כדי הסלמה למי לא איכפת, למי אין כוח, מי לא יכול, למי לא נוח. ובקצה מחכה לי המסקנה. שככה, חומות כאלו של קוצים, לא לאחד אפילו. אם הייתי פותחת דלת, שוב חביבה או מצחיקה או מעניינת, היה מי שהיה נכנס. אבל לא זאת הבחינה שאני משחזרת. אני משחזרת חומה של קוצים קשוחה, שנלחמת. כי כשקשה לי באמת, זה מה שעולה ממני. חומה דוקרת וקשה. ושם אני תמיד לבד.