בשקט של יום שישי בצהרים אני שומעת את עמיר לב ושותה וויסקי. אני יושבת עם הרגליים על הכסא, הגב שלי מתקמר כמוני אל תוך עצמו. עד שהמצח יפגוש את הברכיים ואני אהיה שבלול עטוף בקונכיית חוט שדרה. שכבה אוטמת של סידן תעצום את העיניים שלי ואת האזניים תאטום החוצה.
אני אראה מתה לילדים שאוספים שבלולים מהגדר אל תוך קופסאת גפרורים ישנה, אבל בפנים הבאס ירעיד ויתחכך בדפנות הלב. מגרד את פנים העורקים והחדרים האטומים ואת המעברים והשסתומים המשומשים. אני אתגעגע אל מה שאין ואתכווץ.
אני אחשוב על לילה ועל קול נמוך של עצב ואספור את הלגימות לפני הסוף.
אני אראה את כל מה שלא היה, צף על אדוות של גשם אחרון בדרך אל הביוב, בעיר שאינה בית. קשתות צבעוניות של שמן על המים, בועות, אבקנים של אורנים והשתקפות צללית של פנים עצובות ויפות.
אני רוצה לנשום אויר מצוואר. אני רוצה לשתוק ולא להביט בעיניים. לעצום ולשכוח. לשכוח ולהאמין.
אני רוצה זין ערום וחם נצמד את התחת שלי. וידיים גדולות על הבטן שלי וחזה נצמד אל הגב שלי ושפתיים נוגעות בצוואר שלי וריסים מלטפות את האוזן שלי וקול נמוך לוחש לי שטוב לו.
לפני 15 שנים. 13 במרץ 2009 בשעה 13:48
