יומן

מכורבלת בין כרית ושמיכה עד העיניים, שכבתי על הצד. עם פעימות של כאב חם וחריף של רגש בבטן. בלי שאתכוון עטפתי את עצמי בזרועות ארוכות והנחתי כף יד על הצלעות ועל השכם. וליטפתי לעצמי את הגב וטפחתי בקלות, כמו שאני עושה לכלבה שלי כדי להרגיע אותה. בלב אמרתי לעצמי, אני מבינה, את לא לבד. אני מבינה. והדמעות יצאו כשנזכרתי שהגוף הזה הוא אותו גוף שהיה קטן פעם, בן ארבע, כשהפסיק לקבל חיבוקים וחום. כשכבר לא היה לו חיק להניח בו ראש. כשלא הייתה יד שתלטף וקול שירגיע. גוף קטן. גם היום אפשר להרגיש את אותן צלעות. וגם אותו צורך בנחמה עדיין נמצא ביניהן. קבור עמוק, אבל הליטוף הזה, הטפיחה הקלה הזאת על הגב קראו לו לצאת. כמו זרע באדמה שמחכה לגשם. ונכון שעדיין עגום כאן אצלי והכאב עדיין פועם דרך הגרון. אבל זאת פעם ראשונה שאהבתי את עצמי. לא בגלל שיש מה לאהוב, לא בגלל סיבות של תוכן. בגלל שנגעתי לליבי. היה לי איכפת מעצמי. רציתי לעטוף את עצמי. פעם ראשונה.