קרעים של חלומות. הבית מוצף במי בוץ. החפץ האהוב עלי נהרס. צפיתי בגוף שלי מבפנים. השחלה השמאלית או קשר הלימפה בצד שמאל היה מסועף מדי. יותר מדי כלי דם היו שם. ובריאה הימנית היתה אבן גדולה ולבנה בתחתית. הלב היה במקום וגם הכבד. הפסיכולוגית הגשימה לי חלום בחלומי ואמרה שאני מעסיקה אותה כל השבוע. חשבתי על עשרים המטופלים האחרים. כמה זה לא הוגן להגשים חלום של אחת ולנטוש את כל האחרים.
התעוררתי לפני השעון ותהיתי אם כבר כיביתי אותו וביטלתי את הפגישה. איבדתי עניין בתשובה ונרדמתי. כשהוא צלצל קמתי מזיעה כולי ומבוהלת. החלומות כנראה. טיול מאוס עם הכלבה. ליד הקיוסק פחדתי מהבחורים בכניסה אז הלכתי למקום אחר ושם קניתי את הסיגריות שאני אעשן במקום ללכת לפגישה. אני כל כך לא רוצה לדבר עם אף אחד. לא רוצה לספר לה איך נסגרתי מכלום. לא רוצה שהיא תבין אותי ותעזור לי להתגבר. אני לא רוצה אף אחד בפרצוף שלי. לא את האנשים באוטובוס עם הריח שלהם והמגפיים והעיניים ועור הפנים הגלוי. אני לא רוצה קפה ולשבת על הספסל לחכות לזמן שצריך להכנס. לא רוצה לדבר כי צריך ואז ללכת.
לא איכפת לי שכואב לי השריר ברגל. לא איכפת לי שיכאב. מישהו אמר משהו בלי לדעת ואצלי נטרקה דלת בפנים והיא לא נפתחת. בשבע בבוקר אני שותה שוב וויסקי ומים ומעשנת, ויודעת שיש לי כבר את כל מה שצריך. רק ההחלטה חסרה.
במגירת בית המרקחת שבארון שלי יש שקית קטנה שיושבת מחכה לרגע שלה להצטרף אל הסיפור. אני זוכרת את המד חום שאמא שלו הביאה אחרי הניתוח שעשו לו. לבן אדם שחושב שאני לא מספיק בן אדם. אני זוכרת שניסיתי להיות בסדר. אני זוכרת שנתתי דווקא די הרבה. אבל שנינו זוכרים את מה שלא נתתי דווקא. זה בסדר, לא איכפת לי כבר שיחשוב שאני חרא של בן אדם. העולם הזה והאנשים שבתוכו גם ככה לא מובנים לי ואין ממש טעם לנסות להיות בסדר איתם. ככה או ככה יבוא היום שבו יפרוץ הכעס והם יצבעו אותי בצבעי מלחמה ויצעקו ויעליבו.
אני רוצה לשחזר את כל הבחורים ששכבתי איתם. אני לא זוכרת חלק מהשמות, אני אפילו לא זוכרת חלק מהפרצופים. אני בטח אפילו לא זוכרת את כולם. סתם סרט נע של גברים שעברו. כולם למעשה נדמים לי עכשיו שטוחים כמו צילומים של זרים מספר טלפון. לכולם יש ידיים ושיער וגוף וזין רגיל לגמרי שנכנס ויצא ולא השאיר שום דבר בפנים חוץ מליכלוך. יותר מאשר מהם, אני נגעלת מעצמי שנתתי להם להתקרב. מרגיש לי כמו טינופת שאי אפשר להוציא החוצה. תאי העור שלהם שנשארו בתוכי והזרע המגעיל, הפרטי שלהם שנגע בי בתוך הבטן. אחד אפילו השאיר שם תינוק. שמת בתוכי. הלכתי עם גוויה זעירה בתוך הבטן. עם לב שהפסיק לפעום. גופה קטנה בתוך בטן מטונפת. הרופא גירד אותה החוצה והשאיר שם אטומים של מתכת מכלי הניתוח הסטריליים והדוחים שבני אדם המציאו כדי לשפר את איכות החיים. מעניין מה עשו עם הגופה הקטנה. מעניין אם זה היה בן או בת. וטוב שמת כבר בבטן. בטח זרקו אותו לסתם פח רגיל של בית חולים. אולי אכלה אותו ציפור במזבלה.
אני בולעת את הכדורים נגד דיכאון עם הוויסקי. זה תמיד מצחיק אותי הניגוד הזה. הוויסקי לועג לכדורים נגד דיכאון, ואני בצד שלו. אני ממשיכה להיות בובה שמזיזים ממקום למקום, אבל תמיד נמצאת שם בפנים לשמור את ההתנגדות והלעג. אני אעשה מה שתרצו, בני זונות, אבל העיניים שלי יהיו מלאות במה שאני באמת חושבת. אבל אסור לקלל. עניין הקללות הוא דבר רציני במשפחה שלי. לא מקללים. לקלל זה כמו פשע. אבל בלב אני מקללת. לכתוב את זה קצת יותר קשה, ובכל זאת בבקרים כמו זה, גם זה על הזין שלי, כמעט. עובדה שהתנצלתי, שהסתובבתי סביב זה לפחות דקה של דיבורים מיותרים.
היום אני כותבת וכותבת, ארוך וחסר חן. מין עונש שכזה. להחשף בפשטות המכוערת והמטומטמת של המחשבות. שוב אני חושבת על האיש שאמר בלי לחשוב וטרק אצלי דלת. אוצרות הוא אמר. ובכלל, אני כל כך מוכשרת, אומרים גם אחרים. אני בזה לכישרון. עוד סחורה משומשת להחליף בין אחד לשני. עוs נקודת זכות לכאורה בתוך הגיליון הארוך הזה של הערכה הדדית, של בחינה מחוכמת ודירוג של איכויות. נראה אותם מתקרבים אלי בלי טיפה של כשרון להרשים. איזה בולשיט מגוחך .אין שום ערך להערכה מסוג כזה.
אני זוכרת את השכנה שלי מלמעלה כשגרתי על קצה הוואדי. היא הייתה מטומטמת ממש. אף פעם לא ראיתי את חזירי הבר באים לאכול אבטיח. אף פעם לא ראיתי אותם. והנחש השחור שזחל בגינה ליד החושחש, לא ראיתי גם אותו. אני לא פוחדת מחיות. אני בעצמי חיה יותר מאשר בן אדם.
אנימה כתבה שאחרי שהיא נוגעת בכלב היא חייבת להתקרצף ואני רציתי להגיד לה, שאם אני צריכה לבחור בין לגעת בכלב או באדם, אני תמיד אבחר בכלב. לא משנה עד כמה הוא מלוכלך. העור של בני אדם לרוב מגעיל אותי. כשאני מאוהבת זה נשכח, הגועל, ואני נוגעת. שוכחת ונוגעת. אבל העיניים הפתוחות שלהם שמביטות בי. ההפכפכות האנושית המבריקה הזאת. מגעילה אותי כמו ששום כלב רחוב לא יכול להגעיל.
הכל מוכן, אני צריכה רק להחליט. זה פשוט. פשוט וקל. הדבר עצמו אני מתכוונת. ההחלטה אינה פשוטה בכלל.
כיסיתי את הכלבה שלי בשמיכה. התריסים מוגפים כך שאי אפשר לראות אל תוך הדירה שלי. הרבה סודות ארוזים כאן בפנים, בחדרים האלו שבהם אני חיה.
לפני 15 שנים. 15 במרץ 2009 בשעה 7:08
