יומן

בחדר הלבן הלכתי וקטנתי, ישבתי והשתפלתי. הפכתי לכתם זיעה, לפוני עקום, לשיער במפשעה, לטיפות דם מלוכלכות, לעיניים שקועות בעור מחוטט. חזות הכל, חשבתי. היא חשבה שתוכל להיות אמא לי ושכחה. מה זה אומר. הזכרתי.
בחדר הלבן היא הלכה ותפחה, ישבה והתקררה. כמו כתר מזוייף, מקושט באותיות עבריות, אנדרטה לשפיות יצוקה. רגל על רגל. שטוחה.
הפעם המילים החליקו, כמו על גבי משהו ישן ולא נעים. תוסס מבפנים. כמוני כשדיברנו ולא זכרתי שאני.
אני שמחה, היא אמרה. זה יותר טוב מדיכאון.
ואני שתקתי.
יכולתי לצעוק אבל הייתי מושפלת, אז לחשתי.
אני רוצה לעקור את השחלות החוצה. בסכין חדה מאד. אני רוצה מחלה ולא תרופה. אפשר לזכור אבל אני רוצה למחוק. את עצמי, נדמה לי.
ואז חיטטתי עוד קצת בפנים. לא עם סכין, עם נוזל דווקא. ורציתי לחפור את כל תולעי האדמה החוצה אל האור. כי אני תולעי אדמה תוססות, ואני רוצה שתראה את זה.
אני מגששת, מחפשת משהו חד לדקור בו את האצבע ולנוח. אחר כך זה עובר לרגע ואני חושבת על סקס. כאילו שנינו בובות. בובות ישנות עם תווים מצויירים במכחול. אני אתחפר בך ואתה בי ואחר כך נשכח.