בטיול ראיתי שביל אדמה כתומה בין חרציות. וחרדל פורח בצהוב חיוור והפרחים הקטנים של החובזה שמוציאים פרי שאהבנו לאכול. וראיתי יסמין לבן גדול ופריחה ורודה של תפוח או שזיף ומורנינג גלורי זוהר באולטרמרין בהיר וברקן טרי סגול וירוק. על החול היו שקעים קטנים של הגשם מאתמול והשמיים אפורים כהים בצפון ובדרום כחולים ולבנים. הסביונים כבר הופכים לסבא ושוב הגשם יורד. כל כך יפים כל הצבעים האלו, צפים כמו איים זרים מעולם אחר בתוך נוף הבטון והאספלט הדהוי של העיר הזאת.
וחשבתי על זה שיש לי ערך. תגלית מוזרה, שרק כשהיא מכה בי בערכים מדוייקים היא נתפסת. איפשהו אבד לי האמון במילים כלליות. הרבה, מאוד, כמעט, מעט, רוצה. מושגים נזילים ויחסיים לזמן ומקום והלך רוח. ספקנית שכמוני, רק ערכים מוחלטים, מוכחים, מצליחים לדבר בשפה המינימליסטית הזהירה שלי. כל השאר זה ריקוד ומצב רוח, תעתועים, שעשועים. בקומות הביניים מפוזרים אולמות הנשפים והקולנוע, ליד הלונה פארק והמסעדות ובית הזונות.
אבל זה, זה נמצא במקום אחר.
בתוך הקירות של קומות הביניים יש דלתות בצבעי הסוואה, שגם אני לא מכירה. ובתוכם, מסתבר, יש משהו. אולי הרבה משהו אולי מעט, אני לא יודעת כמה גדולים החדרים וכמה גבוהה בם התקרה. אבל המספר 4 פתח שם אתמול דלת, נכנס והדליק מנורה.
לפני 15 שנים. 24 במרץ 2009 בשעה 10:55
