יומן

אני משנה מרחקים ממך בחשש סקרנות משיכה וסלידה.
כמו פולני זקן, מהדור הישן, שהתגלגל למסעדת סושי.
הרתיעה באה עמוק מבפנים
מריחות שלא אתה מזגת
ולא עירבבת אל תוכי.
אני מתקרבת אליך כמו זאב זקן שפגש רק אנשים עם רובה.
אתה עומד במרחק מדוד ומדבר אלי ברוך ממקומך.
ואני ניצבת דרוכה במרחק בטחון גדול של זאבים פרא.
אתה מחכה שאתקרב ואני עושה צעד לכיוונך.
אחר כך נסוגה אל השיחים ואתה ממשיך
ונשאר במקומך.
אנחנו נפגשים כך כל יום כמעט
אני לומדת את תוויך המוזרים ואת תנועותיך.
אינך שולח יד ללטף אותי, כי אברח.
אתה משאיר את כפך פתוחה ויציבה, שאבוא אני אליך.
כשארצה.
וכששמת את בשרך הנקי, הטרי, על שפתי
ומילאת את פי בשלמות אחר כך, באיבר ובזרע
ממשיך לדבר אלי ברוך
לא תופס בי כדי שאשאר
רק משאיר את כפך פתוחה שאבוא
כשארצה
ואבקש נשיקה שבוע אחר כך,
שוב.