אני חושבת שגם אם יהיה לי בן זוג של שנים, עם אפשרות לחיים, וגם אם יהיו לנו ילדים, בכל זאת הייתי רוצה לגור בבית משלי. לגור קרוב, באותה שכונה, אולי כמה בתים אחד מהשני. ובכל זאת, אני כל כך רוצה את האוטונומיה שלי. אני רוצה ימים ולילות שיהיו שלי לבד. להמשיך גם בגיל שבעים לשמוע מוזיקה אל תוך הלילה ולצייר, בידיעה שאני לבד בבית, שיש לי את החלל השקט הזה.
ילדים, אני יודעת, בשנים הראשונות האוטונומיה שלי תהפוך לקומונה. הם צריכים את זה עד הגיל שהם כבר לא צריכים את זה, ועבור ילדים זה בסדר. זה אחרת. אני מסכימה ורוצה. אבל עם בן זוג הייתי רוצה בכל זאת לא להפוך לקומונה. לא לאבד את עצמי.
לאמנים יש פיתרון לא רע שמספק תירוץ שקל יותר לבלוע אותו. סטודיו. סטודיו עבודה עם חלונות גדולים ורמקולים ומיטה ומטבח קטן. לא צריך יותר מזה. איזה מקום קטן ונעים שאפשר להרגיש הכי נוח לבוא אליו, ובכל זאת הוא שלי. מין מקום מקלט אישי.
צריכה את הפרטיות הזאת והמרחב הזה. פינה בעולם שהיא רק שלי.
אני יכולה ויודעת לחיות בחבורה. עשיתי את זה הרבה שנים. ובכל זאת, זה סוגר אותי. הופך אותי לחסרת מנוחה, מתוחה. לא רוצה לחיות ככה את החיים שלי. אנ חושבת שאפשר גם אחרת.
לפני 15 שנים. 5 ביוני 2009 בשעה 13:29
