יומן

קראתי עכשיו את הפוסט הראשון שלי בבלוג. לפני חמש וחצי שנים כתבתי אותו. חשבתי שאראה בו, כשאקרא, איך שום דבר לא השתנה בי, איך נשארתי בדיוק כפי שהיה אז. אבל הופתעתי.
כתבתי שם על הביקורתיות הנוראית כלפי עצמי, הפרפקציוניזם, ציפיות עצומות. כתבתי על חוסר ההתבוננות הפנימית שממנו אני מקיצה לעיתים רחוקות לכמה שעות. על המיומנות החברתית שאבדה לחלוטין. על העבודה שהייתה הדבר היחידי בו הסכמתי להשקיע את עצמי.
גיליתי שהמון השתנה. היכולת להסתכל בתוך עצמי קיימת עכשיו. פעם זה שיתק אותי כל כך שלא העזתי לאפשר התבוננות אמיתית. עכשיו אפילו רכות וקבלה עצמית הפכו להיות בלתי נדירות, אפילו כמעט קלות. עדיין יש ביקורתיות גבוהה ופרפקציוניזם, אבל במידה סבירה, לא הרסנית. הציפיות מעצמי כבר לא נוסקות לשמיים, אלא נמצאות בהישג יד. עכשיו אני כבר יודעת להרים טלפון ולדבר קצת, או להיפגש עם חברים. זה עדיין קשה, אבל אפשרי וסביר. והעבודה הפכה עבורי למשהו להביע את עצמי דרכו, משהו לבחור להכניס אל חיי מתוך עניין או ככלי עזר למימוש של דברים אחרים, ולא כמו שהיה אז, כשנזקקתי לאתגרים בעבודה כדי להעסיק את הראש במשהו, שלא יהיה זמן לחשוב על החיים עצמם.

מסתבר שגם בלי לבחור את הבחירה שדיברתי עליה שם, כן הלכתי בדרך ההיא שקיוויתי לה. רק שהבחירות היו זעירות, בחירות של יום יום ולא איזו חתימה מחייבת על חוזה חונק מול עצמי.

הפחד ממחוייבות עדיין חונק אותי וביתר שאת. אז לא הייתה לי יכולת להצביע על הפחד ממחוייבות בכלל. אז הוא היה גבעה קטנה ומעורפלת באופק הרחוק. עכשיו הוא מתנשא מולי לכל גובהו. רק עדות לזה שהתקרבתי אליו. עכשיו אני קרובה יותר לזמן שאוכל לעבור אותו. עכשיו אני יכולה להרגיש אותו כמעט במלוא עוצמתו, אבל עדיין לא לגמרי. זה עדיין חסום.

כל כך הרבה השתנה. מזל שאני כותבת כאן ויכולה לקרוא את ההסיטוריה הרגשית שלי, כי לזכור אני לא זוכרת.