יומן

לא היה לי חשק להיות נחמדה ומסבירת פנים. איזו תחושת מיאוס נבנתה בי בימים האחרונים. אז הלכתי ככה, כמו שאני. עם העצבים ובלי להתנצל במבט. עם איזה דחף אלים בכל הגוף. מוכר הבשר בסופר קרא לי נסיכה וטחן בשבילי בשר. המכונה השמיעה נאקות חורקות ולי התחשק להיות כמו שאני עכשיו, עם כל האלימות שיש בי. בתור בקופה ראיתי מזווית העין שעומד מאחורי גבר. לא הסתכלתי לו על הפנים. לא התקדמתי עם התור. עמדתי לפניו, שיתעצבן מזה שאני לא מתקדמת. שיתקרב אלי מאחורה מעוצבן.
רציתי להישען עליו ושהוא יפתח את המכנסיים ויוציא את הזין. ירים לי את החצאית ויתקע אותו בתוכי. שיתפוס אותי חזק בזרועות, כמו שמחזיקים. שלא יחשוב לנשק אותי. שלא יתעניין בפנים שלי. שלא ישאל שום דבר. שידפוק אותי ויטחן אותי כמו בשר. כמו חיה. שיכופף אותי על הסרט הנע המלוכלך וידביק לי את הכתפיים לגומי השחור המלוכלך ויזיין אותי חזק. בלי אנושיות, בלי חיבה. רק זין חזק וקשה שדופק אותי שם בקופה. שישפוך איזה יוגורט על הראש שלי ויפתח את שקית העדשים וישפוך אותה מעל וישים אחר כך שקית על כל זה ויצמיד, כי בא לו לטנף אותי אבל לא בא לו להתלכלך ממני בעצמו. שירים את הרגליים שלי וימתח אותן לפישוק כואב ושלא יהיה לו איכפת. שהאנשים בתור מאחוריו יתחילו לכעוס על העיכוב והוא יגיד להם לסתום וימשיך לטחון אותי שם על הקופה עד שיבוא לו לגמור עם זה והוא יגמור ויגיד לי לעוף משם.
בא לי לבכות אחר כך ולהרגיש חרא ולא לקבל רוך מאף אחד.