יומן

גיליתי שאני כועסת עליה. שאני לא מאמינה בה יותר. לא חושבת שהיא לא ישרה איתי, אלא שלא מאמינה שיש לה מספיק אומץ להיות נוקשה איתי במקומות שצריך.
אני נזכרת במטפלת הזוגית. אני משווה אותה אליה. הזוגית גרמה לי בחמש דקות לעשות משהו שהיא לא הצליחה לגרום לי לעשות בשנתיים. אני כועסת עליה על חוסר האסרטיביות שלה. על שהיא בוחרת תמיד בדרך שנראית לי כקלה יותר עבורה, אבל לא תמיד מתאימה עבורי. אני כועסת על חוסר הגמישות שלה. אני כועסת על כך שהכל צריך לבוא ממני תמיד. היא מזכירה לי את אבא שלי. בפאסיביות האינסופית שלו. בפחד שלו ובזהירות שלפעמים נדמית כמו בריחה יותר מאשר עדינות.
אני כועסת על זה שאחרי ארבע שנים היא לא למדה להכיר אותי עדיין. לא למדה שיש לי פתיל מאוד ארוך, ושקצת לפני שהוא מגיע לסוף, אני עושה סימנים מאוד ברורים. אומרת דברים מפורשות. אני כועסת על חוסר התגובה שלה. על כך שהיא לא הצליחה לראות את הסימנים. או שאם ראתה אותם, לא הגיבה בעירנות ובחכמה שציפיתי ממנה להגיב. אני כועסת על שלא הכינה תוכנית גיבוי למצבים שכאלו.
אני יודעת שאיכפת לה ולא מטילה בזה ספק. אני כנראה פשוט כועסת על חוסר היכולת שלה. על החולשה שלה, על הפחד שלה. על שיקול הדעת המוטעה שנבע ממנו.

אני יודעת שאני כלואה בתוך שנאה לשני הפכים: כפייה וחופש מלא. אמא ואבא. שני הקצוות שעבורי מעידים על מחיקה והתעלמות מצד אחד, ופחד או חוסר יכולת להתמודד איתי מצד שני.

אני כל כך מאוכזבת מכך שהיא לא ידעה איך להחזיק אותי במסלול. אני לא יודעת אם זה נובע מזה שאני קשה מדי בשביל שיהיה אפשר לתמרן איתי ולקרוא בי את מה שאני לא יכולה לראות, או שזה בגלל שאין לה את היכולת המספיקה בשביל לדעת איך, או שאין לה מספיק תעוזה לבחור בדבר המאיים בזמן הנכון. אני לא יודעת על מי רובצת כאן האחריות. אני יודעת רק שקיוויתי מאוד שהיא תצליח איתי במקומות שאחרים לא הצליחו. שהיא תדע מתי ואיך להיות נוקשה, בלי לחשוש לאבד אותי. שהיא תדע לעשות את הדבר הנכון בזמן הנכון ובלי פחד.
והתאכזבתי מאוד. ואיבדתי אמון ביכולת שלה. בשפה פסיכולוגית אפשר להגיד שהצלחתי להרוס אותה ונשארתי לבד. היא הייתה אמורה לא להיהרס. היא הייתה אמורה להיות חזקה וחכמה ממני ולהצליח להחזיק אותי. ובמקום זה, אני הצלחתי להסיט אותה למקום שלי ושוב נשארתי להחליט הכל לבד. לברור את הדרך שלי לבד.
אני רואה את הסיפור שלי מנצנץ לי כאן מכל משפט. הצורך העצום שלי להוכיח לעצמי שאין על מי לסמוך. שאני לבד. שאין מי שיכול לי. שאם משהו ינבע, זה יהיה רק ממני, רק יוזמה שלי. זה ברור לי. אבל קיוויתי כל כך שהיא תצליח לעזור לי לא לשחזר את זה. קיוויתי שאיתה אני אלמד לעשות את זה אחרת. שהיא תדע ללמד אותי.