יומן

אני מציירת באובססיביות. שום דבר אחר לא מצליח להחזיק אותי מרוכזת, רק זה. אני לא זוכרת שאי פעם היה לי כזה דבר. הפעם זה שונה. שום דבר לא מצליח לספק אותי. כבר בוקר מאוחר, עוד מעט צהריים, ואני עדיין שותה קפה ומעשנת וחושבת ומסתכלת ומציירת ומסובבת. הולכת בכל השבילים המנטליים שבסביבה.
אני לומדת לוותר על חתיכות שלמות של השקעה, ולשים אותן בצד בלי שימוש.
אני לומדת לא להתעצל ולא לפחד לצייר עוד "דברים" או לצייר אותם אחרת לגמרי ומההתחלה.
לא הייתי לומדת את זה לולא תחושת התסכול המטרידה כל כך.
מציירת כמעט מתוך יאוש או כעס, אבל מרגע שאני ניגשת שוב לדבר עצמו, נעלם הכעס ויש סבלנות שנדמית בלי גבולות ואיזה דחף חיפוש שפועל על אינסטינקט. כש"זה" יגיע, הוא ידע. עד אז הוא לא נותן לי מנוחה.
נדמה לי שאני מציירת בצורה אבולציונית. קורות טעויות ומה שמוצא חן בעיני נשאר ומתפתח. אני משחקת, סתם ככה, בלי לדעת מה לחפש ולא לאט אני מצליחה לזקק את זה דרך עוד נסיונות ומשחקים. הדבר היחיד שמנחה אותי בעצם הוא האינסטינקט הזה המוזר.

אני חושבת על המשפט: | נמלה יכולה לטבוע בתוך טיפה אחת של מים. |
אני חושבת גם על המשפט של ויטגנשטיין: | המשפט "תחושות הן פרטיות" הוא בר השוואה למשפט: "פסיאנס משחקים לבד". |

והוא, הוא מתוסכל מכך שאני זאבה בודדה חלק מהזמן. אבל ככה אני. אני מנסה לא להרגיש אשמה בגרימת התסכול שלו. אני מקווה שהוא ילמד להבין שזה חלק ממני.