יומן

הדבר שאני מסתירה הוא שאני רוצה להיות לבד. מה שאנשים לא רוצים לדעת זה שאני לא אוהבת לחיות. לו יכולתי להעביר את החיים שלי בהילוך מהיר עד לקיצם, הייתי עושה את זה. לו רק יכולתי להאיץ את הזמן, אוי כמה הייתי עושה את זה.
למדתי למצוא פירורי כוכבים יפים ולהביט בהם. אני יודעת להתפעל עד שכחה אם נקרה בדרכי יופי.
כבר שבועיים שהפעלה של מכונת הכביסה נראית לי משימה קשה מדי.
רק שעתיים אחרי שאני מתעוררת יש לי מספיק אנרגיה כדי להכין כוס קפה.
כמה שעות של רעב נדרשות כדי שאקום להכין לחמניה עם קוטג'.
אני לא יכולה לחשוב אפילו על עבודה מחוץ לבית.
ואני לא רוצה לראות אף אחד. אף אחד. אף אחד.
אני עייפה מלנוע כדי להרגיע אחרים.
עייפה מלהתנתק מעצמי. מלנווט את עצמי אל האופטימום שמצוי בין הצורך שלהם לראות שאני "בסדר" ובין הצורך שלי בכלום.
אני רוצה לעזוב את הכל ככה פתאום. את הדירה עם כל מה שיש בה, את החשבונות והטלפונים. לצאת מהדלת עם הבגדים שלגופי וללכת. ללכת לשום מקום. לשבת בשום מקום. לחפש שום דבר. וזו לא שום תשוקת הרפתקאות, אלא רק כי אני עייפה כבר מהמאבק הבלתי נגמר הזה. אמנם המזל סיפק לי מאבק קטן מאוד ביחס לאנשים אחרים, אבל גם המעט הזה קשה לי מדי. אני לא מתלוננת על חוסר הצדק הקיומי, כי דווקא אני, קיבלתי הקלות נכבדות בהגרלת הגורלות. בכלל, אני לא מתלוננת. אם מחברים הכל ביחד, נעשה לי ההיפך מעוול פואטי. אבל אני, מי שאני, איך שאני, פשוט אין לי כוח אפילו למעט מאוד שצריך. נתנו אגוזים למי שאין לה שיניים.