אני זוכרת שאמא שלי סיפרה שהיא הפסיקה לעשן בכל הריון, מיד כשהיא גילתה שהיא בהריון. היא אמרה את זה כאילו זה היה אקט של אהבה אישית אלי או אל האחים שלי.
ואני לא הפסקתי לעשן. הפחתתי מאוד בכמות, אבל הנה עכשיו, בחודש חמישי, אני מעשנת שוב קצת יותר ואני מרגישה אשמה.
אני פוחדת שלא איכפת לי מהקטנה שבבטן, אחרת למה אני עושה לה את זה.
ובכל זאת אני ממשיכה ועושה את זה.
אני מנסה להבין למה. אולי זה שאני צריכה להרגיש בלתי ראויה. נסיון להוכיח ולהיות אנוכית. ליצור מרחק ביני ובינה. אולי אני מנסה להוכיח לעצמי שאני אהיה אמא גרועה, כי הנה, כבר עכשיו.
ואז מחשבה קטנה מהכיוון השני מתלחשת לי בראש, שאולי זה לא בדיוק פשוט כמו שזה נשמע.
אולי בשביל לאהוב באופן אישי ופרטי, צריך להכיר את מי שצומחת לי בבטן. אולי לאהוב אותה זה רק מתוך להכיר בה באופן אישי. אולי לאהוב אוטומטית זה משהו קצת אחר מאשר לאהוב אישית.
אני פוחדת להיות אמא.
לפני 15 שנים. 11 בנובמבר 2009 בשעה 11:05
