יומן

אולי אנשים כותבים על זה, אבל לשמוע מישהי מספרת על זה, עוד לא יצא לי.

ישנה תחושת מחיקה מסויימת בהריון. והיא הולכת וגוברת ככל שההריון מתקדם.
זה מגיע לא מעט מהסביבה, אבל בא גם מבפנים, בין אם מתוך הפנמה של הלך רוח חברתי-תרבותי ובין אם מתוך משהו פנימי עצמאי.
אני הופכת להיות קצת כלי. מין גוף שמצופה ממנו להיות הנשא המוצלח ביותר לתינוקת הקטנה שבתוכי. ישנה דרישה שלא מפסיקה להדהד: להעמיד באופן בלתי מתפשר את עצמי לאופטימום הדרוש לה.
אנשים לא אומרים את זה בצורה בוטה ועדיין, כל אחד מנסה לבוא בטוב ולזכור שחשוב שאמא תהיה רגועה כדי שלתינוקת יהיה טוב.
אבל זה מהדהד כל הזמן בין המילים והמבטים.
הדרישה הזאת להתאים את עצמי אוטומטית, בלי הסתייגות ובלי הנחות, לצרכיה. לא אל צרכיה הבסיסיים ואפילו לא מעבר לכך, אלא להתאים את עצמי לכל צורך שהוא, זעיר ככל שיהיה. לפעמים זה מרגיש מופרך.
זה לא קל לבטל את עצמי. ואולי בשביל מישהי כמוני שהרבה מהקשיים שלי נוגעים בנקודה הבעייתית של מחיקה עצמית, זה יוצר קונפליקט נרחב יותר אפילו.
מצופה ממני לשנות את אורח החיים שלי למשהו אידאלי שכזה. כמו בסרט אמריקאי על האמא המושלמת.

לא לעשן, לא לשתות אלכוהול או קפה או תה. לאכול על פי דיאטה נוקשה. לישון בערב ולקום בבוקר. לא לסחוב אפילו שקיות של קניות. אסור גם להתרגש יותר מדי או חס וחלילה להיות מדוכאת או לתת קיום ליצרים של הרס עצמי. צריך ללכת לכל הבדיקות ולקורס הכנה ללידה ולקנות את העגלה הכי טובה ואיזו מין אמא שוקלת שלא להשתמש בבייבי סנס. צריך להחליט החלטות לקראת הלידה על פי שיקולי הסיכון הזעירים ביותר שבהם היא עלולה להתקל. ההעדפה הרגשית שלי לגבי הלידה נמצאת אי שם מאחור מבחינת חשיבות השיקולים. אני רק גוף שנושא אותה, כלי שצריך להביא אותה בשלום אל העולם.

אפילו החשיבות המודגשת של שמירה על איזון נפשי שלי, נובעת מתוך שיקול של להיטיב איתה קודם כל.

מעולם לפני כן, כשלא הייתי בהריון, לא פינקו אותי כל כך הרבה בני המשפחה (המקורית, אני מניחה שיש לציין כבר.)
אמא שלי אפילו הכינה לי אוכל, ממש במיוחד בשבילי, צהריים אחד היא הכינה שניצלים.
אני מבינה שהמצב החדש כנראה יוצר גם אצלה שינויים רגשיים והיא הופכת להיות אימהית יותר, אבל ברור לי שזה לא היה קורה לולא הייתי בהריון.
כי עכשיו יש תינוקת בבטן שלי והיא, מעצם היותה תינוקת רכה, או אולי מעצם היותה הבטחה בלתי נודעת, מישהי שאפשר עוד לדמיין כהתגשמות כל החלומות, היא זאת שקיבלה את השניצלים. זה פשוט קרה דרכי.

האיש שלי הוא איש חכם וכשדיברנו אתמול, אחרי שבכיתי, עלה המושג "אמא טובה מספיק".
פתאום כשאמרתי את זה הוא התרגז קצת ואמר שכמעט כל מי שמשתמש במושג הזה לא מבין אותו ולמעשה מייחס לו משמעות הפוכה.
אמא טובה מספיק, הוא הסביר, היא לא רק אמא שאינה גרועה מדי, היא גם (וכאן החידוש) אמא שאינה טובה מדי.
כי חשוב לה, לתינוקת, שאמא לא תהיה מושלמת מדי. חשוב שיהיו בה סדקים וחוסר שלמות ומוגבלות. כי גם אלו, ולא רק הצדדים "הטובים", הם שמאפשרים התפתחות בריאה וטובה.
זה אמור להרגיע אותך, ככה הוא אמר, וגרם לי לחשוב שוב ולאט על המשמעות.
וזה באמת הרגיע אותי והזכיר לי שוב שאני והוא והתינוקת שלנו והעולם שבו אנחנו חיים ונמשיך לחיות...
הכל כאן טוב עם ליקויים. יפה עם חסרונות, נעים עם כאבים.

אז אני מנסה לא להרגיש אשמה ואני מנסה שלא לטבוע בתוך ים הציפיות שיש ממני, אפילו מאנשים זרים ברחוב.
וצריך מרכז פנימי בשביל להצליח לעמוד בזה. בשביל להצליח להקשיב ולשקול כל עצה ועדיין לקחת החלטות מאוזנות, שפויות.
ואני שמחה שיש לי אותך איתי. אותך שאוהב אותי ומאמין בי ויודע איך.