יומן

אני מסתכלת על תמונות חדשות שלהם. אחי והמשפחה שלו לא שולחים לי תמונות למייל, שמים אותן בפייסבוק.
אני מרגישה כל כך רחוקה ממנו. מסתכלת על הפנים שלו בתמונה והוא כבר לא מרגיש לי מוכר. מרגיש רחוק וזר.
כמו מישהו שעבדתי איתו פעם או איזה קרוב רחוק.
מעניין אם זה מפריע לו בכלל, אם חסר לו.
כשהם באו לביקור הוא היה עסוק בעבודה כל השבועיים. כשהיה פנוי הוא ישב וקרא עיתון או משהו דומה לזה. עונה לשאלות בלי להרים את הראש מהדף או מהאיי פד שלו. עונה תשובות מוכנות. מתעצל לדבר על מה שדורש מחשבה.
ביקשתי ממנו אז, שישב עם אחינו הקטן כל יום, לדבר איתו קצת כל יום כי מצבו לא טוב כל כך, והוא ענה שהוא "די עסוק למען האמת".
מאוד התאכזבתי מהתשובה הזאת.
בן אדם קם ונוסע עם המשפחה שלו לארץ אחרת ונותן לעצמו להתרחק כל כך.
כאילו הוא רוצה את הניתוק.
ואני חשבתי שבינינו, האחים, יש משהו אחר, שאנחנו לא נאמץ את הדפוסים של ההורים, של הבית שבו גדלנו, בו כל אחד נמצא עם עצמו ומגדל את עצמו. חשבתי שזה אחרת אצלנו.
מאוד כואב לגלות.