יומן

אתמול טעמתי לראשונה בחיי קוקי סן ז'אק, פריקה, גרגירי פלפל ירוק ופלאפל הזקנים. היה טעים מאוד.
אבל הכי טעים היה לאכול מגבינת העיזים ומיד אחר כך עוגת אגסים עם קרם שקדים. זה היה כמו הכנאפה הכי טוב שיש (רק בלי הפריכות המתפצפצת).

הקטנה כבר מתהפכת ומפטפטת, קורעת ניירות, תופסת משקפיים, מכניסה את כף הרגל לפה ואוהבת לכרסם תפוחים ושזיפים. אני אוהבת להניח את הלחי והשפתיים מאחורי האוזן שלה וללחוש לה שהיא אהובה מאוד מאוד.

לפעמים אני מרגישה חרדה שעולה בי במפתיע כשאני איתה לבד בלילה בבית. אני הולכת לחדר ועומדת קצת לידה ומסתכלת עליה ישנה עם הידיים שלובות מאחורי העורף בפישוט איברים נינוח. אני יודעת שאני זו שאמורה לתת לה תחושת בטחון, אבל ברגעים כאלו, תחושת הבטחון שלי מגיעה דווקא ממנה.