יומן

הבדידות שוב מתקשה מסביבי כמו קליפת ביצה כשחץ הזמן פונה לאחור.
"לא, זה לא אותו דבר". שוב, הנה שוב המשפט הזה שמסתיר מאחוריו כל כך הרבה ניכור.
"האמפתיה שאני מרגישה? היא שלא ממשית?" אני שואלת אותו בתוך עצמי.
"את לא מבינה, את טועה." אני שומעת אותו מהדהד בתוכי את המשמעות אותה הוא יכחיש אחר כך, אותה אני אמשיך לשאת בתוכי, אותה אבהיר לו יום אחד והוא יבין ויתנצל אבל לא ישנה באמת את התפיסה.
הוא ימשיך לחשוב שאני לא מבינה, שמדובר על טווח חוויות שזרות לי, פשוט כי השפה שלי לתאר אותן שונה.

דווקא ניסיתי, כמו תמיד, כמו בחלומות גם, להסביר שאני מבינה, שאני יודעת ומכירה, שגם אני!
"היי, תראה, גם אני! אני מכירה את התחושות עליהן אתה מדבר, אני מכירה את זה מהעולם שלי, גם אצלי יש ככה."
אבל הוא לא מסכים לקבל אותן כשוות בין שוות. התחושות שלו זה משהו אחר. המוסר שלו זה משהו אחר. וצליל הזחילה המחליא של התנשאות מתגנב שוב לאוזני.
אחר כך אני מתעייפת מזה. אני מתעייפת מלנסות להוכיח שגם אני, במיוחד כי זה סיזיפי לנסות להוכיח משהו למי שמכחיש שהוא בכלל טוען אחרת.
אבל אני כבר מכירה את הדברים האלו. בסוף, אחרי שכבר יהיה מאוחר מדי, אני אצליח להראות לו ששפת הגוף לא משקרת לי ואני מבינה, אולי טוב מדי, את מה שאומרים לי בלי מילים, ולרוב גם בלי מודעות.