לפני 14 שנים. 8 בספטמבר 2010 בשעה 7:56
מזל שיש אותו. הוא לקח את הקטנה והם הלכו לעשות קניות בסופר. נשארתי לבד בבית, עם עוד יין. הייתי רוצה הרס עצמי ברמה גבוהה בהרבה מזה, אבל חוש האחריות שלי כנראה מחזיק אותי חזק שלא אברח רחוק מדי.
אז אני רק שותה יין. רק יין.
אוי כמה שאני רוצה לאבד שליטה, לשחרר את האחיזה ולהתחפף לגמרי. לפרוש את הידיים ולעוף, להשתגע, להתאשפז בבית חולים לכמה חודשים, לשחרר אחיזה, לקבל לגיטימציה, להתפרק בלי להסתכל אחורה.
הפסיכולוגית אמרה לי בלי טון נבואי שכשתיוולד התינוקת יהיה לי עוד יותר קשה להיות חופשיה. היא אמרה את זה יותר משנה לפני שנכנסתי בכלל להריון, אבל אולי היא צדקה.
בעצם לא. תמיד הרגשתי כלואה והקטנה לא החמירה את המצב הזה. זאת אני שכלואה בכלא שאני מתחזקת.
כנראה שעד מותי אני אשאר כלואה בי.
