יומן

בראש השנה בראש השנה, אני שותה על הבוקר כוס יין אדומה
בראש השנה תפילה ישנה עולה בראשי פתאום
בראש השנה בראש השנה בא לי לברוח בלי חזרה
כי אותו הדבר תהא השנה אשר מתחילה לה היום

אני שונאת את ראש השנה ואת פסח כמעט כמו שאני שונאת את יום ההולדת שלי. הארוחה המשפחתית מטילה עלי את אימתה מהבוקר. כל הלחץ הזה, לגבי כמה חשוב להגיע ולהפגש כי אנחנו משפחה קטנה גורם לי לרצות להרוס הכל, פשוט להחריב.
וזה לא האוכל או השתיה או האנשים. זאת איזו דרישה סמויה שמבעבעת בשקט מתחת לפני שטח המילים.
אני מנסה להבין מה משגע אותי כל כך בזה, מהי הדרישה הזאת שאני מרגישה.

אני נזכרת אסוציאטיבית באצבעות הסיסמוגרף של הקטנה. כפות הידיים שלה כל כך רכות ונעימות. היא מלטפת ברכות הרבה ביותר שיש. העור שלה רגיש כל כך למגע.

אני מרגישה את הדבר השנוא הזה באצבעות הסיסמוגרף המומשלות שלי.

מומשלות. משלים. משל היה הדבר.
איפה כל המשלים והאגדות שאספתי במשך השנים.
כולי עדיין חיה בארגזים.
בחורף הבא אולי עוד יטפטף הגשם מהתיקרה אל הארגזים המלאים בחפצי עבר מיותרים.
מתי תלמדי כבר לזרוק?
בראש השנה בראש השנה, בא לי לרוקן בית אל מזבלה
כי אותו הדבר תהא השנה אשר מתחילה לה להיום.

מנסה להתמקד:
(בשביל זה צריך סיגריה)